בס”ד
כתוב) במדבר ל’, ב’-ג’):” וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. אִישׁ כִּי-יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, אוֹ-הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל-נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרו, כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה”.
אומר אונקלוס: הפירוש “לֹא יַחֵל דְּבָרו” – לא יבטל פתגמיה. וזה לגבי איש, אבל לגבי אשה – יש הרבה חילוקים, כמו שכתוב: ” וְאִשָּׁה, כִּי-תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה, וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ, בִּנְעֻרֶיה” (שם ד’), אז אביה מפר לה את נדרה. ואם היא נערה מאורשה אז אביה ובעלה מפרים לה את הנדר. ואם היא כבר נשואה אז בעלה לבדו מפר לה. א”כ צריך לבאר באופן כללי מהו הענין של נדר.
קודם כל, הדיבור מתיחס לגבי “רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת”. מסביר הרבי זצ”ל שמטות מלשון מטה בחשיבות. א”כ ראשי המטות הם שני מושגים סותרים: דאם זה למטה בחשיבות א”כ זה לא ראש, ואם זה ראש – זה לא למטה!? א”כ, יל”ה מהם ראשי המטות. אלא לפי מה שהרבי זצ”ל הסביר, ענין של אמונה הוא נקרא מטה בחשיבות, מפני שהגוף של האדם, דהיינו הרצון לקבל של האדם, לא סובל שהאדם עושה דברים כנגד הדעת, דברים שאין הדעת סובלתם. ובזמן שהאדם הולך באמונה אז הוא נקרא מטות, כי מבחינת הרגשת הגוף זה נקרא מטה בחשיבות, דיש לו הרגשה של ביזיון. וזה נק’ שכינתא בעפרא, דהנה בכ”מ הזוהר הקדוש קורא לשכינה אמונה, כי עבודת השכינה מתאפיינת בקבלת עול מלכות שמים באמונה למעלה מהדעת. ועפר מסמן דבר שאין לו חשיבות, שכולם דורכים עליו, וכך ג”כ העבודה הזו. והנה עבודה זו נמצאת בחיי היום יום, דהיינו שהעבודה הזו מתחילה קודם כל בבין אדם לחבירו, שהאדם צריך להאמין שהדרך היחידה להגיע לדביקות ה’ היא רק ע”י אהבת חבירו. וצריך לסדר לעצמו סדר בכל יום ויום לחשוב מה מעלות החבר, וכבר כאן הגוף נותן הרגשה של ביזיון, מפני שבזמן שהאדם צריך להתכופף תחת חבירו, ולהגיד שהחבר יותר גדול ממנו, יש בזה טעם של עפר אצל הגוף, א”כ זה נקרא למטה בחשיבות. אבל אם אדם מקבל על עצמו את ההליכה בדרך הזו, על אף שזה למטה בחשיבות הוא זוכה לבחינת ראש, ז”א שזוכה לראות בתוך הדעת את הגדלות של החבר, וזוכה לראות בתוך הדעת את גדלות הבורא, ולכן נקראת בחינה זו ראשי המטות.
וענין של נדר מהו? אמר הרבי זצ”ל – שמה שכתוב, שהמלכות דראש נקראת פה, לומדים מהפסוק הזה – “לֹא יַחֵל דְּבָרו, כְּכָל-הַיֹּצֵא מִפִּיו, יַעֲשֶׂה“, לכן מלכות דראש נקראת פה, היות ומלכות דראש עושה חשבון: היא בודקת מה מותר לה לקבל ומה לא, ומה שהיא רואה שהיא יכולה לקבל בע”מ להשפיע היא מקבלת, ומה שרואה שהיא לא יכולה לקבל בע”מ להשפיע היא לא מקבלת. וההחלטה הזו נקראת כמו נדר, דמה שהיא החליטה היא צריכה לבצע אח”כ.
כל הענין של למעלה מהדעת אפשר לומר שזה כמו נדר. וזהו כעין מה שאמר המגיד מקוזניץ זצ”ל על מה שאנו מברכים בימים נוראים “ברוך אתה ה’ וכו’ המוחל וסולח לעוונותינו בכל שנה ושנה” ואמר: שזה דומה כמו ששני ילדים נפגשים, לאחד יש תפוח עץ יפה וטוב, והשני חומד את התפוח, אבל יודע שהילד בעל התפוח לא יתנו בשום פנים ואופן. מה הוא עושה? הוא קופץ ומברך: בא”ה אמ”ה בורא פרי העץ, וברגע הזה הוא מוכרח לתת לו אחרת תהיה ברכה לבטלה, כך זה ג”כ בימים הנוראים שאנו מברכים: המוחל וסולח לעוונותינו בכל שנה ושנה, בכדי שבאמת ה’ ימחל לנו, כי אחרת תהיה זו ברכה לבטלה. ועל זו הדרך אפשר להסביר את הענין של נדר – כאשר האדם רואה שגופו חזק ממנו, הוא מנסה לעשות תחבולות נגד הגוף שלו, והוא רואה שהגוף שלו נהיה יותר חכם מרגע לרגע, ומכשיל אותו בעניני יראת ה’ ואמונת ה’ ואהבת חברים בכל יום ויום. אז האדם לא יודע מה לעשות עם עצמו. והפתרון – שהוא יקפוץ ויעשה נדר – לקבל על עצמו יראת ה’ ועול מלכות שמים. וכתוב שכל היוצא מפיו יעשה, וזה ענין של למעלה מהדעת, ואז הוא לא זז מזה ימין או שמאל, כי זה נהיה כעיקרון. וזה כעין ברית בין אחד לשני, והסביר רבינו בעל הסולם – שבשעה ששני אוהבים כורתים ברית, הם יודעים מה פשר הענין, וכמה שזה מועיל, וכמה שזה כדאי. וא”כ שאל רבינו בעל הסולם: מדוע עושים הם ברית? אלא הסביר שזה נעשה בשביל אח”כ, דהיינו כמאמר הפסוק (קהלת ז’ י”ד) “ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה”. כעת עושים פעולה ומעשה שהוא קובע קביעה – שכמו שהוא מבין כעת שצריך להתמסר במסירות נפש כלפי השני, ככה ג”כ יהיה בכל הזמנים, בין אם יבין ובין אם לא יבין, בין אם ירגיש ובין אם לא ירגיש, וזה ענין של נדר כנ”ל.
כתוב במאור ושמש בשם “הנועם אלימלך”: נדר נוטריקון נ’ דר, שאדם רוצה לדור בנ’ שערי בינה. ונ’ שערי בינה הם בחינת אמא עילאה, שהיא בחינת תשובה, דהיינו שיש נ’ שערי תשובה, ורק בנדר שייך להגיע לענין של תשובה כנ”ל. אלא שיש הבדל בין גבר לאשה, שלגבי גבר התורה אומרת לא יחל דברו ותו לא, אבל לגבי נקיבה יש ענינים שלימים, דהיינו שתלויה בדעת אחרים, שהם אביה ובעלה, אם נדרה קיים או שאינו קיים. וביאור הדבר – שבנקודה של למעלה מהדעת, גבר משמעותו שהאדם יכול להתגבר וללכת נגד גופו חזק מאוד, אבל נקיבה משמעותה שאין לאדם כח להתגבר, והוא ברצוא ושוב, ומחליט החלטות, אבל בכל פעם יש לו גורמים שמבטלים את החלטותיו.
מלכות לית לה מגרמא ולא מידי, אלא מה דיהיב ליה בעלה. דהיינו, שהיא לא ברשות עצמה בלבד, אלא אם בעלה נותן יש, ואם לאו – לאו, כי הנה נקיבה פירושה שתשש כח האדם כנקיבה, שהוא ברשות אחרים ולא ברשות עצמו, וגם נדר לא עוזר כנ”ל.
כ”ח תמוז תשנ”ח (טלז-סטון)
