בס”ד
פרשתנו פרשת “כי תצא”, וכך נאמר בה (דברים כ”א, י’-י”ב): “כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁביוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ”:
אומר רש”י: “במלחמת הרשות הכתוב מדבר”, כי במלחמת מצוה כתוב “לא תחיה כל נשמה”, והיות שכאן מותר לו לקחת את אשת יפת התואר לאשה, לכן ברור שהמדובר הוא על מלחמת רשות.
מסביר רבינו בעל “הסולם”: במסגרת עבודת ה’ יש לאדם ב’ מלחמות: מלחמה אחת היא מלחמת מצוה, דהיינו מלחמת האדם על קיום המצוות המעשיות, ועל אי קיום מה שנאסר לקיים. ובמלחמה זו נאמר “לא תחיה כל נשמה” (דברים כ’ ט”ז), היינו כל נטיה גויית באדם שלא לקיים באופן מעשי את צווי ה’ אין לה לגיטימציה, ואסור לקיימה ולתת לה חיות. אבל מלחמת הרשות, היא על הכוונות של המצוות, כי ענין הכוונה וההרגשה של האדם תוך עשיית המצוה נחשבת לרשות בעיני הציבור. כלומר, אם אדם מסוים לא מכבד את אביו ואמו נחשב הדבר בעיני הציבור כדבר חמור, אבל אם אדם מכבד באופן מעשי את אביו ואמו, כלומר נותן לאבא את זכות הקדימה בכל דבר, אזי צריך האדם לחקור: האם באמת אני רוחש כבוד, הערכה ואהבה לאבא, או שאני עושה זאת רק מצד שכך חונכתי, אבל לבי בל עימי. חקירה כזאת נחשבת בעיני הציבור כדבר של רשות לחלוטין, דאין זה מצטייר כדבר חמור אם האדם אינו רוחש הערכה אמיתית לאביו, כי העיקר שבאופן מעשי הוא מכבדו בכל המובנים.
אבל דבר זה אינו נכון, כי הקב”ה אינו מסתפק בקיום המצוות באופן מכני ללא לב ונשמה, אלא כל מטרת עול התורה והמצוות שהטיל עלינו היא ליצור סוג אדם חדש בעולם, אדם שכולו מלא אהבה לסובב אותו, ואם האדם אינו עומד על השינוי הפנימי הנדרש ממנו הרי העיקר חסר למעשה. ומלחמה זו לשינוי פנימי היא המכונה מלחמת הרשות, מטעם שבעיני האדם נחשבת כרשות כאמור.
והנה כל זמן שהקריטריון של האדם היא העשיה בלבד, ואין משנה לו מצב ההרגשה והמחשבה, אזי נראה בעיניו שתיפקודו הוא משביע רצון לגמרי. כמובן “אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא”, אבל באופן כללי האדם מבין שהוא עומד במשימה שהוטלה עליו. אבל בזמן שהאדם נלחם את מלחמת הרשות, היא מלחמת שינוי ההרגשה והמחשבה, אז הוא רואה בשביה אשת יפת תואר. כלומר, הוא רואה בשבי את השכינה הקדושה המכונה אשת יפת תואר, כי השכינה הקדושה המכונה “כנסת ישראל”, משום שכוללת את כל נשמות ישראל, היא בשבי, שבויה בתוך התרבות הגויית אשר התפשטה בישראל, תרבות הבנויה על פיתוח הסיפוק העצמי והאגו, תרבות הבנויה על מעשים חיצוניים ראוותניים שאין להם כיסוי פנימי של אהבה הנובעת מלב טהור, שאין להם כיסוי פנימי של הערכה והחשבת הזולת. כי רק כאשר האדם בוחן את המערכת הפנימית שלו, אז הוא נוכח לדעת שהיא בעצם חלולה וריקנית מכל תוכן אמיתי של אהבת הזולת ואהבת ה’, ורק בתוך מלחמת הרשות הזו רואה האדם שהשכינה הקדושה היא בגלות, בגללו ובגלל המצב הכולל של עם ישראל בשטח זה.
“וְחשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה”: אם האדם רוצה להתחבר עם השכינה הקדושה, אזי נצרכים כאן תיקונים מסוימים, וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, כלומר האדם צריך להביא את השכינה הקדושה אל תוך ביתו, היינו לתקן ולכונן את תוך הבית, את החלק הפנימי של הבית שהוא המחשבה וההרגשה.
“וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהָּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ”: השערות והצפרניים הם דבר חיצוני שעל גופו של האדם, ואינן פנימיות. וע”כ מצווה האדם להסירם ולקוצצם, לומר שהאדם צריך למאוס בעשייה חיצונית שאין לה גיבוי פנימי, אלא צריך האדם לשאוף לשלימות, היינו לקיום המצוות הן מבחינה חיצונית והן מבחינה פנימית.
ולוואי שיזכנו ה’ בהתעלות זו, ונבוא כולנו לאהוב איש את אחיו באמת, ואת ה’ אלקינו.
***
“כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁביוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה”, מפרש הרבי זצ”ל כך: האויב של האדם הוא זה שגורם לאדם רע מידי יום ביומו, זה שמפריד אותו מהטוב, והטוב נקרא הקב”ה, כי הוא הטוב שיש בעולם הזה ובוודאי בעולם הבא. ובכן האויב הגדול ביותר של האדם זה הרצונות של האדם לתועלת עצמו. נמצא, “כי תצא למלחמה על אויבך” – הכוונה כאשר האדם יוצא מחוץ לרגילות שלו, והוא מחליט להילחם באויב, אומר רש”י – במלחמת הרשות הכתוב מדבר, שבמלחמת מצווה כתוב – “לא תחיה כל נשמה” אסור להשאיר זכר. ומה העולם מבין שזה מצווה? מצות עשה ולא תעשה. שאם מתעורר באדם רצון כנגד מה שנצטווה, כנגד לא תעשה או עשה, רצון זה צריך להכרית אז. נמצא העולם מבינים את חומרת מלחמת מצווה, ושאסור להחיות נשמה, אבל מלחמת רשות נראית בעיני העולם כדבר רשות, דהיינו הרצונות של האדם והכוונה של האדם זה נראה רשות. כלומר- יש מעשה ויש כוונה. והחמור הוא אם האדם מניח תפילין או לא. אך אם מניח, מה מכוון בזמן שמניח, זה לא משנה לבריות, ע”כ כמעט אף אחד לא מדבר אודות כך. וזה נקרא רשות, כי נבחן רשות בעיני העולם.
אך אנו יודעים, שנכון הדבר שעבדות השם מתחילה מדומם דקדושה, שזה החלק המעשי, אך אם האדם לא מגיע לחלק של הרצון והכוונה, אזי זה כגוף ללא נשמה. אם אדם מניח תפילין, ולא מתבונן במה שכתוב לפני ההנחה: יהי רצון שהקב”ה ישעבד את ליבנו ואת מחשבות מוחנו ותאוותינו, הכל שיהיה משועבד אליו, ואם אין לאדם השתוקקות שעל ידי מצווה זו ישתנה האדם לגמרי, אז בעיני העולם זה לא חמור, כי זה לא שייך למצווה, זה שייך ליחידים שמכונים כוונות אבל רוב העולם לא מתבונן בזה. וכמובן הנחת תפילין היא רק דוגמה, כי כך בכל דבר ודבר.
אומר הרבי זצ”ל: “כי תצא למלחמה על אויבך ושבית שביו וראית בשבייה אשת יפת תואר”, שבזמן שיוצא למלחמת רשות אז הוא פתאום רואה שאשת יפת תואר, שהיא השכינה הקדושה נמצאת בשבי בין הקליפות. כי כל זמן שהאדם מצטמצם רק בחלק המעשי אז הוא לא רואה שהשכינה בגלות, אלא להפך – הוא רואה שהכל בסדר, ושהעולם עומד עליו. אך בזמן שהוא מנסה לשנות את הטבע של האהבה עצמית שלו, שתהיה כוונתו לשם שמים, אז הוא רואה שהגוף הפנימי שלו לא מסכים. ואז הוא רואה שאשת יפת תואר, שהיא השכינה הקדושה – היא בגלות. ושם כתוב אם האדם רוצה לנצח במלחמה זאת, אז צריך לעשות כל מיני תיקונים כדי לשחררה מהשבי: “והסירה שיער ראשה מעליה, ועשתה ציפורניה“, שערות מרמזות על כלים דקבלה, על דינים, את זה צריך להוריד, היינו, האדם צריך להתנתק מכלי הקבלה שלו וכו’ וכו’.
אפשר לומר שבזמן שהאדם מחליט לצאת למלחמה, כלומר שהוא מבין שהלב שלו, הרצונות שלו, אינם מושתתים נכון, ואז האדם יוצא למלחמה. וזה אפשר לומר גם השורש של חנוכת הבית. חנוכת הבית פירושה שהאדם חונך בית חדש, בית נקרא מקום שבו יכולים לשבת, כלומר שהאדם צריך לתקן לעצמו מדרגה רוחנית קבועה, שיוכל לשבת בה, וזה יכול לעשות רק ע”י מלחמת הרשות כנ”ל.
(פרשת כי תצא תשנ”ט)
