בס”ד
בפרשתנו, ניצבות אלו מול אלו הברכות – באם נשמע לקול ה’ אלקינו, והקללות – באם לא נשמע בקול ה’ אלקינו. בדרך כלל, אף אחד לא רוצה לעלות לתורה בפרשת הקללות פן תבואנה הקללות עליו, וע”כ קוראים לעלות לתורה למי שאיתרע לו מזלו, והוא הקורא בתורה. מסופר על המגיד מקוז’ניץ שהיה מקפיד לעלות לתורה דוקא בפרשת הקללות. יש הסוברים שעשה זאת משום שהפך אותן לברכות, אבל רבינו בעל “הסולם” אמר שאין הדבר כך, אלא עשה זאת מטעם שקיבל את הקללות כפשוטן, דהיינו שהן צרות איומות ונוראות העתידות לנחות על הכלל ועל הפרט, ועם כל זה האמין שהן באות מתוך רצון הבורא להטיב לנבראיו. נמצא, אם מפרשים את הקללות בתור ברכות אין כאן הליכה של האדם למעלה מן הדעת, אבל עיקר גדולתו של המגיד מקוז’ניץ היתה – שיכל ללכת למעלה מהדעת, לפרש את הקללות כפשוטן, ועכ”ז להאמין שהן באות מתוך רוב רחמיו יתב’ על עם ישראל. וודאי זהו דבר נגד השכל ממש, ואי אפשר לעמוד בו אלא מתוך כח האמונה.
מוסר ההשכל לגבינו הוא אמיתי, אבל לא פשוט לישום: על כל צרה שבאה, בין לפרט ובין לכלל ישראל, צריך האדם להתיחס בב’ נתיבים: בזמן התפילה עליו להתיחס לצרה במלוא חומרתה, לשפוך שיחו לפני ה’ שיעזור ויציל. אבל רוב היום צריך האדם ללכת כשמחשבותיו דבוקות בכך ש”אין עוד מלבדו”, והוא משגיח בהשגחה פרטית על כל יושבי תבל, מתוך רצונו האמיתי להטיב לנבראיו. נמצא, שאין בכח אדם לגרום רע לאדם, כי אין כח אחר מלבד כח ה’. ואין כח ביד עם לגרום רע לעם אחר, כי אין כח אחר מלבד כח ה’. אלא צריך להאמין שהכל בא מתוך רצון הבורא להטיב לנבראיו.
וזוהי לשון רבינו בעל “הסולם”: כל אלו היסורין אינם שורים רק על קליפת הגוף שלנו הזו, שלא נבראה אלא למיתה וקבורה, שזה מלמד אותנו, שהרצון לקבל לעצמו שבו, לא נברא אלא רק למחותו ולהעבירו מהעולם, ולהפכו לרצון להטיב לזולת. והיסורים שאנו סובלים, אינם אלא גילוים לגלות האפסיות וההזק הרובצת עליו. ובוא וראה, בעת שכל בני העולם יסכימו פה אחד לבטל ולבער את הרצון לקבל לעצמם שבהם, ולא יהיה להם שום רצון אלא להטיב לחבריהם, אז היו מתבטלים כל הדאגות וכל המזיקים מהארץ, וכל אחד היה בטוח בחיים בריאים ושלמים, שהרי כל אחד מאתנו היה לו עולם גדול שידאג בעדו וימלא את צרכיו. אמנם, בזמן שכל אחד אין לו אלא הרצון לקבל לעצמו, מכאן כל הדאגות, היסורים והמלחמות והשחיטות, שאין לנו מפלט מהם, שהם מחלישים גופינו בכל מיני מחלות ומכאובים. והנך מוצא, שכל אלו היסורים המצוים בעולמנו, אינם אלא גילוים מוצעים לעינינו, בכדי לדחוף אותנו לבטל את קליפת הגוף הרעה, ולקבל צורה השלימה של רצון להטיב לזולתינו. והוא אשר אמרנו, שדרך היסורין בעצמה מסוגלת להביאנו אל הצורה הרצויה. עכל”ק. (הקדמה לספר הזהר אות י”ט).
וכך אומר הנביא ישעיהו בהפטרה: “כי בקצפי הכיתיך וברצוני ריחמתיך”. כביכול, הקב”ה מכה את עם ישראל מתוך רוגז, אבל מכה זו היא למען ילמד העם את הדרך בה ילך. וככל שנלמד מהר יותר, נבוא אל השלימות מהר יותר, ולהתגלות רחמיו ית’. כפי שמסיים הנביא: “הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, אני ה’ בעיתה אחישנה”, ואמרו חז”ל: אם לא זכו – בעיתה, כלומר הגאולה תבוא, אבל בזמן המוקצב, שהוא לאחר שמתמלאת סאת היסורים, ואנו לומדים בעל כורחינו שצרת חיינו היא האהבה העצמית. אבל אם זכו – אחישנה, כלומר אם יזככו את עצמם מזוהמת האהבה העצמית אחיש את הגאולה, “ועליך יזרח ה’ וכבודו עלייך יראה”.
