בס”ד
“וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים” (פ’ וישב, בראשית ל”ז ג’).
הנה כתוב שיעקב אהב את יוסף יותר משאר האחים. הרבי זצ”ל הסביר: היות ששניהם מבחינת קו אמצעי מצד נשמותיהם, ושניהם אותה בחינה, ע”כ יש השתוות ודביקות ביניהם, וז”פ שאהב אותו יותר מכולם. ודאי שאין מדברים אודות דברים גשמיים ח”ו, אלא אודות רוחניות.
“וישראל אהב את יוסף מכל אחיו כי בן זקונים הוא לו, ועשה לו כתונת פסים”. ברחוב מפרשים בערך כך: יעקב היה כבר זקן וסבא, ופתאום נולד לו בן צעיר, ע”כ אהב אותו, ופינק אותו, ועשה עבורו כתונת פסים. וכל האחים שנאו אותו בגלל הכתונת הזאת שניתנה לו ולא להם. נשמע כמו סיפור ילדים ח”ו.
אולם לפי הדרך ששמענו מרבינו זצ”ל, ולפי ביאורי הזוהר הק’, מדובר ברוחניות, אין גשמיות בכלל. וע”כ פירש כך: “כי בן זקונים הוא לו”, זקונים מורה על אור החכמה. כי זקן משמעותו – זה קנה חכמה. ויעקב עצמו הוא מבחינת קו אמצעי שמחזה ולמעלה, שמכריע לצד החסדים, ויוסף הוא קו אמצעי שמחזה ולמטה שמכריע לצד החכמה דוקא, כי מחזה ולמטה יש גילוי חכמה. נמצא שאהב אותו מטעם שבכלים של יוסף יכול להתגלות אור החכמה שהוא מטרת הבריאה. וזו גם משמעות אהבת יעקב לרחל יותר מאשר ללאה, כי לאה היא כלים שמחזה ולמעלה שבהם ניתן לגלות רק חסדים, ואילו כלים דרחל הם כלים המגלים חכמה, שהוא גילוי ה’ בעמ”נ להשפיע נחת רוח ליוצרו. והיות שיעקב בכללות הוא בחי’ ז”א, ע”כ מצד תכונת נשמתו נצרך לגילוי הארת חכמה בתוך החסדים שלו.
לכן כתוב “ועשה לו כתונת פסים”. פסים בגשמיות משמעותם – שיש פס אחד, אחר כך אין פס, אחר כך עוד פס, אחר כך אין פס. אבל אם הכל ממולא זה לא נקרא פסים. צריך שיהיה מילוי וחלל, מילוי וחלל. פירוש הדבר: היות והוא ממשיך בחינת חכמה, ע”כ זו צריכה להיות דרך של כתונת פסים, ז”א שבמצב אחד אין חכמה, ובמצב אחד יש חכמה. וזה צריך להיות כך בגלל שהדרך של הקו האמצעי היא למעט את החכמה. ע”כ צריכה החכמה להאיר בהפסקים, כי בזמן שממעטים אותה כביכול אינו נמצאת, ואח”כ מתגלה ממטה למעלה בבחי’ ו”ק מלובשת בחסדים. אבל אם אין הפסק משמעות הדבר שמאיר אור ג”ר דחכמה, שאסור לקבלה. וזה דומה לפירוש המושג “מזלין”, מלשון “יזל מים מדליו”, היינו שהמים אינם באים בקילוח, אלא טיפין טיפין בהפסקות, עד שמצטרפים לאורות היותר גדולים שבעולמות (שו”ת חי”ג).
“ויחלום יוסף חלום: והנה אנחנו מאלמים אלומים, וכו’ והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוינה לאלומתי. ויגער בו אביו: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה” (בראשית ל”ג ו’-י”א).
הנה כותב שהאחים שנאוהו על חלומותיו וכל עניניו. ובגן סיפרו לי כאשר הייתי קטן כך: היות ויעקב עשה ליוסף את הכתונת פסים, ממילא גילה כלפיו יחס אוהד יותר מאשר אליהם, והפלה אותו לטובה, ע”כ הם קנאו בו. לו הוא נתן ממתק מיוחד ולהם רק ממתקים רגילים, ע”כ מאד קנאו. ולא זו בלבד אלא בא להתרברב בפניהם שכולם ישתחוו לו, וזה הגביר עוד יותר את השנאה כלפיו, כי התנשא מעל כולם בגאוה גדולה. דרמה משפחתית נדושה. האם שטויות כאלו מתאימות לשתים עשרה השבטים, שהם היסוד של כל עם ישראל?
אלא השנאה הזאת משמעותה – שהם לא יכלו להסכים לשליטה של בחינתו של יוסף שנקראת קו אמצעי. כי האחים כולם זה בכה וזה בכה, לכל אחד היתה בחינה רוחנית אחרת, זה בימין וזה בשמאל. והקו האמצעי של יוסף מצד אחד מגלה חכמה, אבל מצד שני מגלה הרבה תיקונים והרבה מיעוטים על החכמה, והוא למעשה שקובע את הסדר הסופי שבו צריך להתקבל אור ה’. ע”כ הם שנאו אותו, היינו שהיה בין הבחינות דנשמותיהם ובחינת נשמתו פירוד, מבחינה זו שכל אחד מהם היה שייך מצד טבע נשמתו לקצה מסוים, אבל הוא מצד אישיות נשמתו ממעט את בחינות נשמותיהם, ולזה לא הסכימו. וזו המשמעות של “כתונת פסים” כפי שהסברנו לעיל, שלזה לא יכלו להסכים.
וזהו שלא יכלו להסכים איתו שכולם ישתחוו לו, ז”א שהבחינה שלו תשלוט. אבל בסופו של דבר באמת כך היה, שבאמת בא יעקב וכל והשבטים והשתחוו לו, דבחינתו של יוסף מורה על שלימות: מצד אחד היסוד ממשיך את אור החכמה, שהוא אור מטרת הבריאה. וכבר מצד זה הוא השולט, לגבי בחינתו של יעקב שהיא בחי’ תיקון הבריאה (דהנה מצד אחד יעקב הוא ז”א שצריך לחסדים בהארת חכמה, וללא הארת חכמה הוא חסר, מצד שני בחינתו העליונה נתקנה בתור חסדים). אבל לא זו בלבד, אלא מצד שני הוא ממשיך זאת עם כל מיני תיקונים והגבלות של הקו האמצעי, שממעטים את תכונות נשמותיהם של האחים, אבל כך רצון המאציל, ולכן הם השתחוו לבחינתו בסופו של דבר.
