בסד
הפרשה מספרת על התגלות יוסף לאחיו, כלומר התגלות השי”ת לכל השבטים שבאדם, לכל פרטי האדם. כל זה נעשה דוקא בארץ מצרים, שהיא מצב הזוהמה שבאדם, כי הזוהמה הגדולה היא זאת שממשיכה את אור ה’. יוסף משפיע לאחיו כל טוב, הבנות אלוקיות, וכלים מתוקנים, ומבקש שיכנסו לארץ ישראל, ארץ הקודש, שהיא כלים דהשפעה, וישפיעו את כל הטוב הזה ליעקב אבינו, שהוא בחי’ הקו האמצעי הקדמון, ויביאו גם אותו להיפגש עם יוסף הצדיק ולקבל ממנו את כל הטוב שיש לקבל.
(א)וְלֹא יָאכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: יוסף הצדיק הוא הנושא לאור השי”ת, כל ענינו של הצדיק שבאדם הוא רק להשפיע לאדם כל טוב, וממילא כבר לא יכול יותר יוסף להתאפק, כי רוצה לגלות את אור ה’ לאחיו, “לכל הנצבים עליו“, הם אנשי קליפת מצרים. אינו רוצה שהקליפה תינוק מן האור, לכן אינו רוצה שתהיה נוכחת בזמן גילוי האור.
“ויקרא הוציאו כל איש מעלי”, כלומר דעו לכם פעולת ההארה האלוקית אינה ע”י איש, אין ליחס לאיש את היכולת להגיע לאור הגדול הזה, כי הכל מאת ה’. “ולא עמד איש איתו בהתודע יוסף אל אחיו”, כלומר ניכר היה שאין זו פעולת אדם. כי שוא תשועת אדם. רק הקב”ה יכול לרקום מסכת כזו, שבסופה האדם יגיע למגע איתו יתברך.
(ב) וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי, בכי מרמז על קטנות, כי השפעת גדלות מחויבת לכלים וחסרון שהיא קטנות, וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה: דוקא את הקטנות קלטו הקליפות, ולא את הגדלות.
(ג) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אֲנִי יוֹסֵף, הַעוֹד אָבִי חָי, השאלה היא על אבינו שבשמים, האם עדיין חי ורוצה להטיב לנבראיו? “עוד” לשון עדן, האם הקב”ה רוצה להטיב לנבראיו, ומנחל עדניו ישקה אותנו, אע”פ שאנחנו תחת שליטת קליפת מצרים?
וְלֹא יָכְלוּ אֶחָיו לַעֲנוֹת אֹתוֹ כִּי נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו, התביישו, לקבל את אור האלוקות שיוסף מאיר, ולא היו מתוקנים כראוי לזה, “נבהלו מפניו“, – מן הפנים האלוקיות.
(ד) וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי, התקרבו אל צדקתי, יצרו השתוות הצורה עימי, וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. אתם מכרתם את בחי’ הצדיק לקליפת מצרים.
(ה) וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ, עוז וחדוה במקומו, וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם: אל תחשבו שאתם עשיתם זאת, כי הכל מאת השי”ת, בכדי לסבב את המציאות הזו, שכוחות הקדושה משתלטים על כל המזון שיש בארץ הטומאה. דאין דבר קטן או גדול שאינו בא מאת השי”ת.
(ו) כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ, כנגד ימין ושמאל חסד וגבורה, שנמצאים בשליטת הקליפה, וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, כנגד תנהי”ם, אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר, כי כאשר הקליפות שולטות אין השפע מתפשט לתודעת התחתונים.
(ז) וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים מידת הדין, באופן של דין, דהיינו מכירת הצדיק לקליפות, לִפְנֵיכֶם, לתת לכם בחי’ פנים, כמ”ש “חכמת אדם תאיר פניו”, להשפיע לכם חכמת אלוקות מיוחדת, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, שעדיין ישאר לכם רצון ורעב של קדושה, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה, להשפיע לכם את אור החיה, את החיים האמיתיים, “כי עמך מקור חיים באורך נראה אור”, ויהיה זה לכם להצלה גדולה.
(ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי הָאֱלֹהִים, מסבב כל הסיבות, וַיְשִׂימֵנִי לְאָב, סיבה שולטת, לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם. פרעה בית מצרים – ראש תוך סוף.
(ט) מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי, למדרגת יעקב אבינו, ולמדרגת ארץ ישראל, צריך לעלות, וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו: כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף: שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם, מושל על הקליפות, רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד, כי מן המצב הרוחני הזה אפשר להפיק תועלת מרובה.
(י) וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן, בגמטריא מיכאל וגבריאל, ימין ושמאל דקדושה, וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי, להשפעת הקו האמצעי, להשפעת הצדיק, אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
(יא) וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם, בארץ גושן, שהיא מן בחינה של קדושה שמסונפת לקליפת מצרים, כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב, פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:
(יב) וְהִנֵּה עֵינֵיכֶם רֹאוֹת, בחי’ חכמה, עיני העדה – חכמי העדה, וְעֵינֵי אָחִי בִנְיָמִין, כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם: בנימין שקול לכל השאר, מטעם שהוא בחי’ או”ח שביסוד, וללא או”ח שום בחינה אינה יכולה להתגלות.
(יג) וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם, הכבוד הוא שמדרגת קדושה שולטת בקליפה, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם, כל ההשגות האלוקיות וקירבת ה’ שחשפתי בפניכם, וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה:
(יד) וַיִּפֹּל עַל צַוְּארֵי בִנְיָמִן אָחִיו וַיֵּבְךְּ וּבִנְיָמִן בָּכָה עַל צַוָּארָיו:
המדרש אומר: שבנימין בכה על 2 בתי מקדש שעתידים להיות בחלקו של יוסף ויחרבו, ואילו יוסף בכה על מקדש שילה, שעתיד להיות בחלקו של בנימין, ויחרב. מדוע בית המקדש נמשל לצואר? לפי שהצואר מוליך מן הראש אל הגוף, כך בית המקדש מוליך מהשי”ת לעם ישראל. התודעה דקדושה שיש באדם, מהווה גשר בין הבורא יתברך שמו לבין שאר האדם, לבין חיי היום יום שלו.
(טו) וַיְנַשֵּׁק לְכָל אֶחָיו, זווג דנשיקין, כלומר חיבור של מושכלות אלוקיות, חיבור של ג”ר, וַיֵּבְךְּ עֲלֵהֶם, כי לכל גדלות יש קטנות מקודם, והקטנות מתבטאת בבכיה, וְאַחֲרֵי כֵן דִּבְּרוּ אֶחָיו אִתּוֹ, היינו השפיעו לו מאורותיהם ע”פ תכונותיהם.
(טז) וְהַקֹּל נִשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה לֵאמֹר בָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, וַיִּיטַב בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי עֲבָדָיו, כי הקליפה נהנית מזה שיכולה לספח לעצמה עוד ועוד בחינות של קדושה, שהם אחי יוסף. יש קול ודיבור, קול הוא גולמי, ואילו דיבור יותר מפורש, ובמצרים נשמע רק הקול, ולא הדיבור.
(יז) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
(יח) וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ: איך יתכן שהרצון לקבל כל כך נדיב, ונעשה כ”כ בעל חסד? אלא הרצון לקבל משתוקק לספח אליו את מדרגות הקדושה, כי שם נמצאות ההנאות הגדולות ביותר.
(יט) וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת, לשון גילוי, קחו גילוים גדולים, לְטַפְּכֶם, מצבי הקטנות שלכם, וְלִנְשֵׁיכֶם, לכלים שלכם, וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם:
(כ) וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא: תביאו אתם את הכלים הישראלים שלכם, שהם כלים דהשפעה, ובתוך הכלים הללו אנחנו נמזוג כל טוב.
(כא) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת, גילוים גדולים שעל ידם יכולים להביא מארץ ישראל את כל מדרגות הקדושה, עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ:
(כב) לְכֻלָּם נָתַן לָאִישׁ חֲלִפוֹת שְׂמָלֹת, החליף את המדרגות הפגומות שלהם במדרגות שלימות, וּלְבִנְיָמִן נָתַן שְׁלשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף, היינו ג”ר, וְחָמֵשׁ חֲלִפֹת שְׂמָלֹת, החליף את חמש מדרגות הנשמה – נרנח”י בבחינות השלימות שיש בקליפה.
(כג) וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ: כל הטוב הזה יושב על בהמות טמאות, כלומר כלים טמאים.
(כד) וַיְשַׁלַּח אֶת אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ: כי כל הכועס נחשב שעובד ע”ז, ועל מה עלול להיות הרוגז, על כך שהם התנכלו ליוסף בתחילה, אין מה להתרגז, כי הכל היה מאת האלקים, בכדי להמציא להם רווח והצלה ממצרים. עוד יכול להיות הרוגז, מטעם שהם נעזרים בקליפת מצרים, ונטמעים בקליפת מצרים, ע”ז אומר להם יוסף, אין מה להתרגז, אנחנו שולטים במצב, וניקח הכל עמ”נ להשפיע, ע”פ חוקי הקדושה, ורק למצרים יראה כאילו אנחנו איתם ומשלהם.
(כה) וַיַּעֲלוּ מִמִּצְרָיִם וַיָּבֹאוּ אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל יַעֲקֹב אֲבִיהֶם:
(כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי, הקו האמצעי התחתון, יסוד, הממשיך את החכמה האלוקית חי, ממשיך את אור החיה, את החיים האמיתיים שהם הבורא, וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם, על הקליפות, וַיָּפָג, הפסיק לפעול, לִבּוֹ, כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. דברגע שמתגלה אור ה’, כבר לא שייכת כלל אמונה.
(כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם, דיבור הוא אור החיה, וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת, את הגילוים הגדולים, אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ, כי הגילוים נושאים ומרימים את האדם, וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, רוח הקדושה שבו התחזקה בחיות האלוקית החדשה שבה.
(כח) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב, גם ישראל לשון גדלות, וגם רב, מלשון “בגין דאיהו רב ושליט”, כלומר השגת גדלות הבורא בצורה נפלאה המעוררת יראה, עוֹד, מרמז למוחין דעדן העליון, יוֹסֵף בְּנִי חָי, זכה לחיים העליונים, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת, בטרם תתבטל מדרגה זו שזכיתי, עדיין אוכל לראות את הדר מדרגתו, ולהתכלל ממנה.
