בס”ד
כתיב (דברים ה, יב-יד) “שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה’ אלקיך. ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה’ אלקיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך, למען ינוח עבדך ואמתך כמוך”.
התורה מונה כאן רשימה שלימה של בריות מאדם ועד בהמה שעליהם לנוח ממלאכה בשבת. והענין הוא, דענין מלאכה ע”ד עבדות ה’, ענינה שהאדם הוא חסרונות וקלקולים בעצמו, דמתי האדם עושה פעולה? רק כאשר מרגיש עצמו בחסרון, כפי שכתב רבינו בעה”ס במק”א, שאם לא היה לאדם שום חסרון אזי היה נשאר באותו מצב מבלי להזיז אצבע קטנה כל ימי חייו. אך בשבת נצטוונו על השביתה, משום ששבת הוא מסוד השלימות, משום שנמשך משורשו, שהוא העולם הבא, אשר שם הכל בשלימות גמורה. והאדם שעושה מלאכה, הרי הוא מראה בעצמו שאינו מאמין בשלימות העתידה. וכולם נצטוו על השביתה מהאדם המרומם ועד האדם הבהמי. הם מצווים שלא לגלות חסרונות וקלקולים ביום השבת.
(שם טז) “כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה’ אלקיך, למען יאריכן ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה’ אלקיך נתן לך“.
פי’: אבא – היינו קוב”ה, אמא – היינו שכינתא, והשכינה ענינה הוא אמונה, אזי על האדם לכבד את השכינה, והיינו ללכת בדרכם דהיינו בדרך האמונה, “למען יאריכון ימיך”. כתיב (איוב יד, א): “אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רגז” דהיינו שהרשעים הם קצרי ימים ושבעי רוגז, אך הצדיקים ימיהם ארוכים, והוא משום שהרשעים, כיון שהם שקועים בתאוותיהם – אזי רע להם, משום שיש לו מנה רוצה מאתים וכו’. ואפי’ כאשר הקב”ה נותן להם איזו שהיא הארה, הימים הללו קצרים מאד ואינם יכולים להימשך מחמת הופכיותם מן האור, באשר האור תכונתו השפעה והרשע כל כולו קבלה. אך הצדיקים, מחמת דביקותם בהקב”ה, באשר שאף תכונתם היא השפעה – הרי ימיהם ארוכים. ועוד י”ל דאורך מורה על אור החמה, דלצדיקים מאיר אור החכמה, משא”כ לרשעים. “ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה’ אלקיך נתן לך”, אדמה – הוא מלשון אדמה לעליון, דהיינו אמונה והשפעה כתכונת העליון שהיא להיטיב, דכאשר האדם מכבד את ענין ההשפעה אזי הוא זוכה לכל הטוב בין ברוחניות ובין בגשמיות.
(שם יז) “לא תרצח”
רציחה – היינו שאדם רוצח אדם. וע”ד הפנימיות הוא שהאדם רוצח ומבטל את הנקודה דקדושה שבו, משום שאדם הוא מלשון “אדמה לעליון”.
“ולא תגנב”,
גניבה – היינו שהאדם מעביר חפץ מרשות אחת לרשות אחרת. ע”ד הפנימיות הוא שהאדם לוקח מרשות הקב”ה לרשותו, דהיינו בזמן שהאדם מקבל לתועלת עצמו. אך כאשר האדם מקבל בע”מ להשפיע נח”ר להקב”ה, אזי לא נבחן שהאדם מוציא מרשות הקב”ה שהרי אינו מקבל לתועלת עצמו.
(שם יח) “ולא תחמד אשת רעך”.
אשת רעך – היינו השכינה הקדושה. והיינו שהאדם לא יקבל את התורה ואת המצוות לתועלת עצמו, דאז נבחן שהאדם לוקח את האשה של הקב”ה שהיא השכינה לעצמו. אלא על האדם לקיים את התורה והמצוות בע”מ להשפיע.
(בואי כלה שב”ק פרשת ואתחנן התשע”ב)
(דברים ה, יז) “ולא תענה ברעך עד שוא”.
ע”ד הפנימיות, הפירוש של עדות שקר היא שאדם בא לחבירו ואומר לו: תשמע אני עובד את הקב”ה כבר הרבה מאד שנים ולא יצא לי מזה כלום. רק אנשים גדולים ומיוחדים יכולים לזכות למשהו ע”י עבודתם, אבל סתם אדם פשוט אין הוא ראוי. והא כטענת המרגלים שאמרו “טובה הארץ מאד מאד”, אך “גם ילידי הענק ראינו שם”. היינו, שעבודת ה’ היא שייכת רק לאנשים ענקיים מורמים מעם. אך זה שקר, שכל אדם יכול ע”י עבודתו לזכות לדביקות ה’, ומה שהוא לא זכה הוא מחמת שהקב”ה מחכה שיהי’ לו כלי ונצרכות אמיתית, וכאשר יהי’ לו – אזי כל אדם יזכה לבוא לדביקות בה’.
(שם יח) “ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו שורו וחמרו וכל אשר לרעך”.
כתובים כאן שבעה דברים שאסור להתאוות עליהם. והנה יש לדעת, שכל הדברים שהתורה אסרה עלינו זהו מטעם שאלו הדברים נמשכים בשורשם הרוחני מג”ר דחכמה, אשר נאסרה עלינו עד גמר התיקון. אפי’ אם אדם רוצה לקבל את גילוי אור ה’ מבחינת ג”ר דחכמה בע”מ להשפיע, ג”כ אסור על האדם, כיון שג”ר דחכמה אסור בעצם, דזהו היה בעצם החטא דאדם הראשון שרצה לקבל את עץ הדעת שהוא ג”ר דחכמה בע”מ להשפיע. רק את הו”ק דחכמה, שהיא הארת חכמה בלבד, רק אותה מותר לקבל בע”מ להשפיע.
(שם יט) “את הדברים האלה דבר ה’ אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל, קול גדול ולא יסף, ויכתבם על שני לחת אבנים ויתנם אלי”.
“קול” – מורה על גילוי אור ה’ מבחינת אלקות. “קול גדול ולא יסף“, היינו שהגילוי הזה של ה’ אינו מפסיק להאיר לרגע ומה שאנו לא מרגישים אותו הוא מחמת שיפלותינו, שאין אנו מספיק זכים בכדי להרגיש את אור ה’, אך האור לא מפסיק מלהאיר. “ויכתבם על שני לחת אבנים“, יל”ה מדוע התורה ניתנה על שני לוחות ולא על לוח אחד, וי”ל שדבר זה נמשך מחמת שעבודת ה’ מתחלקת לשניים: ימין ושמאל, מוחא וליבא וכו’.
(בואי כלה שב”ק פרשת קרח ר”ח תמוז התשע”ג)
