בס”ד
“הוא אהרן ומשה אשר אמר ה’ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם”: – (שמות ו’, כ”ו) – אהרון ומשה היו שני מנהיגי העם שהוציאו את בני ישראל ממצרים. הם פונים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים.
הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרן” (שמות ו’, כ”ז).
רש”י מתעכב כאן מאוד מאוד על דבר בולט, “פסוק אחד אומר “הוא אהרן ומשה” ופסוק שני אומר “הוא משה ואהרן”. למה התורה אומרת בפסוק אחד קודם אהרון ובפסוק שני קודם משה? יש מקומות בהם מקדים אהרון למשה ויש מקומות בהם מקדים משה לאהרון, לומר לך ששקולים כאחד”. עוד אומר רש”י: “הוא משה ואהרון הם בשליחותם בצדקותם מתחילה ועד הסוף”. אפשר גם להוסיף ולומר: משה ואהרון נמשכים מספירות נצח והוד, נצח – נושא לאור והוד – נושא למסכים ולצמצומים השורים על העוביות שבאדם. נמצא אם כן, משה הוא בבחינת הנושא לאור, מבחינת נצח, הוא זה שעולה להר-סיני ונושא את אור התורה. משה רבנו מביא את התורה לעם ישראל. לא מדובר על עניין פיסי, אלא מדובר על עניין רוחני-נפשי, משה רבנו עולה במדרגות הרוחניות המכונה “עולה בהר-סיני ומביא את התורה”, כלומר מתוך מה שהתורה מאירה בנפשו הוא מביא את התורה לעם ישראל. אם כן, משה הוא נושא לאור האלוקי ואהרון נושא למסכים, כי אי אפשר לקבל את האור האלוקי בלי מסכים. המסכים מסננים את האור, הם מקטינים את האור, כי האור הוא גדול מדי. המסכים גם צריכים לרסן את הרצל”ק של האדם, כי אם הרצל”ק של האדם לא מרוסן אז האדם נמצא בהופכיות הצורה כלפי הבורא יתברך והאדם לא יכול להרגיש את האור העליון. נמצא, שצריך כאן שני נושאים: האחד נושא לאור – משה רבנו הנמשך מספירת הנצח, ונושא למסכים – אהרון שנמשך מספירת ההוד. אנו גם רואים שמשה רבנו הוא איש אלוקים, אומרת התורה ‘משה איש האלוקים’ הוא האיש המקושר לאלוקים, הוא זה שעולה ומביא את התורה הראשונה ואת התורה השנייה. הוא האיש אליו מתגלה הקב”ה באופן קבוע. “וידבר ה’ אל משה לאמר”. מה שאין כן אהרון הכהן אשר לו יש פנים נוספות. אומרת המשנה: אהרון הכהן אוהב שלום ורודף שלום היה עושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. היו לו טקטיקות שונות בכדי לעשות שלום. אנחנו רואים כאן, שאהרון הכהן הוא האיש הנמצא ומעורב עם העם, הוא האיש שדואג לתיקון הרצל”ק על צורותיו השונות. היות והוא בבחינת נושא למסכים, הוא האיש הנמצא בין העם, בין האנשים, ודואג שהכל יהיה תמיד כראוי, שהרצל”ק יהיה מרוסן. משה רבנו, מרוב גדלותו ומרוב זכותו, הוא איש האלוקים המקושר תמיד לקב”ה. הנושא לאור הוא הבחינה העליונה, בחינה הנושאת לאלוקות שממנה יכול לקבל הנושא למסכים, אהרון. כתוב שמשה רבנו לקח את אוהלו מחוץ למחנה כי הוא בחינת נושא לאור, וזה בניגוד לאהרון שהיה ממש מעורב בין הבריות.
בפשטות, אפשר להגדיר שמשה רבנו הוא יותר הבחינה של בין אדם למקום ואהרון הוא יותר הבחינה של בין אדם לחברו. זה עניין הספירות ונמשך מהגדרות של נושא לאור ונושא למסכים. משה נמשך מספירת נצח ואהרון מספירת הוד. כשמסתכלים על נושא לאור ונושא למסכים עולה קושיה, מי משתי הבחינות הללו חשובה יותר? כמובן שנושא לאור, נושא לאור העליון חשוב יותר מהנברא. מה זה נושא למסכים? מסכים זה נקרא הגבלות שהאדם צריך לשים כדי להגביל את היצרים שלו, את התאוות, את המחשבות שלו על מנת שלא ישתוללו. נמצא אם כן, שנושא לאור מיוחס לה’ יתברך, זה דבר עליו, ואילו נושא למסכים זה דבר תחתון, כלומר ההתמודדות של האדם עם כל השטויות שלו. לכאורה, נושא לאור חשוב יותר מנושא למסכים. אבל כאן, באה התורה ואומרת – לא נכון. כי כשאנחנו אומרים שהקב”ה רוצה להיטיב לנבראיו הוא צריך נבראים שיקבלו את ההטבה הזאת. האור העליון גבוה וגדול, הוא מופשט, וללא הנברא הוא לא בא לידי גילוי. זה לא מה שהקב”ה רוצה. הקב”ה ברא את כל הבריאה כדי להכין את כללות הנבראים למטרה הנשגבה, לגילוי אלוקותו המורגש בין התחתונים. מכאן מובן, שאנו לא יכולים לומר שנושא לאור חשוב ונושא למסכים. בלי נושא למסכים האור לא יכול להתגלות, בלי כל עבודתו של האדם האור לא בא לידי גילוי. יותר מכך, ללא היצרים והתאוות והקלקולים שיש באדם אין לאדם בכלל צורך להמשיך את האור העליון, רק כשמתגלים באדם כל הקלקולים וכל העיוותים וכל הדברים העקומים והמכוערים שבו, רק אז הוא מרגיש את הצורך באור העליון. אם כן נמצא, שהנושא לאור והנושא למסכים שניהם חשובים ושווים בחשיבותם, את שניהם צריך. אי אפשר להסתדר בלי אחד מהם. על זה מרמזת לנו כאן התורה. בפסוק הראשון – התורה אומרת “הוא אהרן ומשה” ובפסוק השני היא אומרת “הוא משה ואהרן“. בא רש”י ואומר לנו: שקולים הם ולכן התורה מחליפה אותם, כדי שלא נחשוב שהאחד עדיף על השני. צריכים את שניהם ממש בשווה.
“הוא אהרן ומשה אשר אמר ה’ להם הוציאו את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם” – תפקידכם משה ואהרון, שתי התכונות הללו שבנפש האדם: נושא לאור ונושא למסכים, מבחינת בין אדם למקום ובין אדם לחברו. לשתי הבחינות הללו תפקיד להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, כלומר, להוציא את בני ישראל מהרצון לקבל. ארץ מצרים זה הרצל”ק של האדם. מצרים – מלשון צרות, מרמז על כך שהאדם חי בעולם צר ומצומצם של האגו העצמי והמצומצם שלו. שתי התכונות הללו שבאדם צריכות לפעול באדם כדי להגיע למצב שהוא יוכל לצאת מארץ מצרים על צבאותם, כל צבאות האדם, כל האברים והחושים והתכונות והמחשבות והיצרים, הכל, הכל צריך לצאת מהכלא הזה שנקרא ארץ מצרים, שהוא הרצל”ק שבאדם.
“הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים” – מה העניין שמשה ואהרון צריכים לדבר אל פרעה? פרעה מלך מצרים הוא מלך הרצל”ק. גם ברצל”ק יש דרגות, כמו שרואים בגשמיות, יש אנשים יותר חזקים ואנשים יותר חלשים והם מסודרים בסולם החברתי לפי החוזק שלהם, לפי הדומיננטיות שלהם וכדומה, כך גם כשבאים למדוד את הרצל”ק שבאדם מוצאים שיש דרגות שונות של הרצל”ק: יש את הרצל”ק הכי חזק הנקרא ‘פרעה מלך מצרים’ – המלך של הרצל”ק, וישנם רצונות יותר קטנים, יותר חלשים, יותר משניים. מה העניין כאן שצריכים לדבר אל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל ממצרים? האם הקב”ה לא יכול לפעול להוצאת ישראל ממצרים ללא רשותו של פרעה? רבנו בעל הסולם כותב: יש עניין שהטומאה תודה בעליונות הקדושה. ברגע שהטומאה מודה שהקדושה היא העליונה והאמיתית והטומאה היא שקר, זה מאפשר את התיקון של הטומאה, להפוך את הטומאה עצמה גם כן לקדושה. זה העניין שפרעה מלך מצרים בעצמו ייתן רשות להוציא את ישראל ממצרים. ברגע שהרצל”ק בעצמו מודה שהקו שלו הוא קו לא נכון, שיקרי, קו של טעות, אז הוא משחרר את כל התכונות שבאדם, את כל המחשבות, היצרים והאברים שלו הנקראים בני ישראל. הוא משחרר אותם לעבוד את ה’, כלומר, יציאת ישראל מארץ מצרים, כלומר יציאה מהרצל”ק ומעבר לקו של רצון להשפיע. זה התחלת התיקון שלו עצמו. הקב”ה הרי היה יכול להוציא את עם ישראל ממצרים על אפו ועל חמתו של מלך מצרים, אבל זה לא מספיק. יש כאן אינטרס אלוקי שהרצל”ק בעצמו יאמר שהדרך הנכונה היא הדרך של הרצון להשפיע, וזה התחלת התיקון שלו. לכן כתוב, “הם המדברים אל פרעה מלך מצרים להוציא את בני ישראל ממצרים הוא משה ואהרון, ויהי ביום דיבר ה’ אל משה בארץ מצרים” (שם כ”ז-כ”ח) – רש”י אומר שהפסוק הזה מחובר להמשך, לאחר כך, אבל אפשר לומר ש”ביום דיבר ה’ אל משה בארץ מצרים“. יום מסמל בהירות, התורה רוצה לומר שנהייה ברור לגמרי, מורגש אצל האדם מה הקב”ה רוצה. הקב”ה רוצה להוציא את עם ישראל מארץ מצרים, להוציא את נפש האדם משליטת הרצון לקבל ולהעבירה לשליטת הרצון להשפיע . (תשס”ז)