חיפוש
Close this search box.

פנימיות פרשת האזינו – תשפ”ד

 

בסד

 

(דברים לב, יב) יְהֹוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר:

רש”י: ה’ בדד – ה’ בדד ובטח נהגם במדבר:

ואין עמו אל נכר – לא היה כח באחד מכל אלהי העובדי כוכבים להראות כחו ולהלחם עמהם. ורבותינו דרשוהו על העתיד וכן תרגם אונקלוס ואני אומר דברי תוכחה הם להעיד השמים והארץ ותהא השירה להם לעד שסופן לבגוד ולא יזכרו הראשונות שעשה להם ולא הנולדות שהוא עתיד לעשות להם, לפיכך צריך ליישב הדבר לכאן ולכאן. וכל הענין מוסב על זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור כן עשה להם וכן עתיד לעשות כל זה היה להם לזכור:

פירוש: עם ישראל חייב ללכת בבדידות, זו ההנחיה האלוקית, ללא עירוב של אלהי ניכר. כלומר ללא עירוב של אהבה עצמית, המכונה אלהים אחרים.

 

(שם יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר:

רש”י: ירכבהו וגו’ – ע”ש שא”י גבוהה מכל הארצות:

ויאכל תנובות שדי – אלו פירות א”י שקלים לנוב ולהתבשל מכל פירות הארצות:

וינקהו דבש מסלע – מעשה באחד שאמר לבנו בסיכני הבא לי קציעות מן החבית הלך ומצא הדבש צף על פיה אמר לו זו של דבש הוא א”ל השקע ידך לתוכה ואתה מעלה קציעות מתוכה:

ושמן מחלמיש צור – אלו זיתים של גוש חלב:

במותי ארץ – לשון גובה:

שדי – לשון שדה:

חלמיש צור – תקפו וחזקו של סלע. כשאינו דבוק לתיבה שלאחריו נקוד חלמיש וכשהוא דבוק נקוד חלמיש:

(שם יג) יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ, הקב”ה מרכיב את האדם על הארציות, נותן לו כח לשלוט על הרצונות שלו, וממילא, זוכה לשפע גדול – וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי, שדי – שאמר לעולמו די, אז זוכים לתנובה, וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע, דוקא ע”י התעמתות עם האגו הקשה כסלע, זוכים לדבש ומתיקות, וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר, עוד סוג של קושי, כל קושי מקנה אור עליון.

 

(שם יד) חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר:

רש”י: חמאת בקר וחלב צאן – זה היה בימי שלמה שנאמר עשרה בקר בריאים ועשרים בקר רעי ומאה צאן:

עם חלב כרים – זה היה בימי עשרת השבטים שנאמר ואוכלים כרים מצאן:

חלב כליות חטה – זה היה בימי שלמה שנאמר ויהי לחם שלמה וגו’:

ודם ענב תשתה חמר – בימי עשרת השבטים השותים במזרקי יין:

חמאת בקר – הוא שומן הנקלט מע”ג החלב:

וחלב צאן – חלב של צאן וכשהוא דבוק נקוד חלב כמו בחלב אמו:

כרים – כבשים:

 ואילים – כמשמעו:

 בני בשן – שמנים היו:

 כליות חטה – חטים שמנים כחלב כליות וגסין ככוליא:

ודם ענב – היה שותה טוב (צ”ל ענב) וטעם יין חשוב:

חמר – יין בלשון ארמי. חמר אין זה שם דבר אלא לשון משובח בטעם ווינו”ש בלע”ז (וויינוג)

כל זה מרמז על מדרגות רוחניות, שפע של אור אלוקות שמאיר לתודעת האדם דרך המצוות. השפע הגשמי מרמז על שפע רוחני. שכל העולמות בנויים חותם ונחתם.

 

(שם טו) וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ:

עבית – לשון עובי:

כשית – כמו כסית לשון כי כסה פניו בחלבו כאדם ששמן מבפנים וכסליו נכפלים מבחוץ וכה”א ויעש פימה עלי כסל:

 כשית – יש לשון קל בלשון כסוי כמו וכוסה קלון ערום ואם כתב כסית דגש היה נשמע כסית את אחרים כמו כי כסה פניו:

וינבל צור ישעתו – גנהו ובזהו כמו שנאמר אחוריהם אל היכל ה’ וגו’ אין נבול גדול מזה:

כל השפע הזה מביא להשמנת הלב, כלומר לגאוה, לסנוביות, להתנפחות, ואז האדם סבור שכוחי ועוצם ידי עשו לי את החייל הזה. וממילא האדם נוטש את האלקים, שרק במצבי מצוקה האדם צריך את האלקים, אבל כאשר הוא מלא בשפע, הוא כבר אינו נצרך. ואינו שם לב, שכל השפע הזה בא לו, מטעם העבודה הגדולה שעשה עם עצמו.

 

(שם טז) יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ:

כאשר האדם משתמש ברצונות זרים של אהבה עצמית, ובכל מיני סטיות של התאוות והיצרים שלו, זה מכעיס את הבורא, זה כביכול גורם קנאה לבורא, כמו גבר שמקנא אם אשתו הולכת עם אחרים.

 

(שם יז) יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם:

השדים הם כוחות של טומאה, כולם דמיונות, כי כל האהבה העצמית היא דמיון אחד גדול, בדומה לפטה מורגנה. רוחות ללא גופים. והם לא אלוק, כלומר אין בהם כח ממשי.