בס”ד
במדבר פרק ב’, פסוקים א-ב, כתוב: (א) וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: (ב) אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ:
כשב”י הלכו במדבר היו דגלים. בפרטי – היה לכל שבט דגל משלו. בכללי – אז היו 4 דגלים ל-4 רוחות העולם, ולכל דגל אז היו 3 שבטים (3 כפול 4 הם 12). אז מה הדגלים האלו אומרים? ישנם כאן שני ספרים מאת גדולי החסידות: אחד- “מאור עיניים” והשני – “מאור ושמש”. ספרים קלסיים בחסידות.
איש על דגלו באתת לְבֵית אֲבֹתָם. הוא מביא פה מדרש: הדא היא דכתיב נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול. אז נדגול ודגל זה אותו שורש. ז”א, מה זה נדגול? מה פירוש המילה הזאת בעברית? אנחנו דוגלים ברעיון הזה והזה. תומכים, סוברים את הרעיון הזה. בשם אלוקינו נדגול – כלומר, אנחנו דוגלים באלוקינו. זה הדגל שלנו. זה הדבר העיקרי אצלנו. אז זה המדרש, המדרש מצמיד פה את הפסוק הזה: “נרננה בישועתך ובשם אלקינו נדגול”. אז זה הדגל. הדגל הוא במה אני דוגל.
ממשיך המדרש ואומר: ומנין שהוא של אהבה? שהדגל מסמל אהבה? שנאמר: ודגלו עלי אהבה. כלומר, הדבר הראשי, העליון, במה שאנחנו דוגלים: באהבה. זה הדגל שלנו. אז זה מתאים לפרשת השבוע, התקיים עכשיו מצעד הדגלים בירושלים. אבל, יש הבדל גדול בין הדגלים הגשמיים לדגלים שמדובר בהם פה. כאן מדובר במה אני דוגל. מה הרעיון החשוב לי בחיים. כאן כתוב “ודגלו עלי אהבה”. זה יום ירושלים עכשיו, וצריך לדעת, שהזוהר הקדוש אומר: הנפש האלוקית בכל אדם היא ירושלים, וירושלים הזאת עומדת בחורבנה, ז”א שאנחנו רואים את הקיטוב ואת המחלוקת שיש כאן, אז מבינים שירושלים עומדת בחורבנה, והיא צריכה הרבה ישועה. השמחה הגדולה הזאת שיש בירושלים, וכל מצעד הדגלים שיש וכל הפוליטיקאים שמדברים והרבנים שמדברים, שמחה מאד גדולה – זו שמחה של אנשים שלא יודעים הרבה, כי ברור שהקב”ה הוא לא מתכוון לירושלים הגשמית. זה הכל גשמיות: שכונת פת, וגילה, רמות, מאה שערים, העיר העתיקה, לזה מתכוון המשורר? לזה מתכוון הקב”ה? מקום של הר הבית – זה הר, איזו גבעה שכזו, זה הכל, דבר גשמי. לזה התכוון המשורר? ודאי שלא. לכל דבר רוחני יש ענף גשמי, אז אנחנו שמים את התפילין בבוקר על היד ועל הראש, אבל לזה התכוון המשורר? לדבר הגשמי? או שהדבר הגשמי הזה הוא כמו דגל וסימן לערכים רוחניים? ברור שריבונו של העולם לא מתכוון לדבר הגשמי. זה רק דגל וסימן, זו החיצוניות, אבל זה לא ה-ירושלים. כשאנחנו מדברים על יום ירושלים אז הקב”ה ב 1967 נתן לנו את הכח, והחזרנו את העיר העתיקה לרשותנו: הר הבית בידנו!.. הוא לא בידנו באמת.. אפילו מבחינה גשמית הוא לא בידנו, קל וחומר ברוחניות.
בנין ירושלים, זה דבר רציני. זה הבנין של הנפש האלוקית שבאדם. בנין של אהבה, ואהבת לרעך כמוך – זה בנין ירושלים. מהבחינה הזאת, אנחנו עדיין צריכים שיפור ותיקון רב, לכן כל השמחה הגדולה הזאת זו שמחה של שוטים בעצם, כלומר לא יודעים בדיוק מה זה ירושלים, לא חושבים, אנשים לא חושבים האם לזה התכוון המשורר? זהו? על זה עומדת היהדות? על הגבעה הזאת? מי יחשוב כאלה דברים, הרי זה שטויות.
הבורא ית’, אור א”ס, ברא את כל הבריאה כדי שיהיו כלים להשראת אורו ית’ בדרך של נתינה ואהבה, ויש סימנים בגשמיות שהם נקראים מצוות גשמיות, אבל עיקר המצווה הוא ברוחניות.
שאלת תלמיד: למדנו שירושלים היא היסוד של האשה.
תשובה: האר”י הקדוש אומר שציון וירושלים הם היסוד של האשה, מקום הרחם. כאילו הבחוץ והפנים, יש להם ערך הפוך, החלק הפנימי והחלק החיצוני. זה ציון וירושלים. הוא קורא לזה גם מקום המקדש. זה, למעשה, לשון הזוהר. מדוע? גם זה סמל. זה כלי. הכלי הזה נקרא שכינה. מתי נקרא שכינה? מתי שמתגלה בו השוכן. שוכן עד מרום וקדוש שמו. בזמן שיש חיבור של השם ית’ בתוך הכלי של הנבראים – אז זה נקרא זיווג, ואז כמו שבגשמיות, ברחם של האשה מתחיל להתעצב דבר חדש, חיים חדשים באים לעולם – אז ככה גם ברוחניות. בזמן שאור ה’ ית’ מתגלה בתוך הכלי של האדם, והכלי הזה נקרא יסוד של הנקבה, אז מתחילים להתגלות חיים חדשים בתוך האדם. הוא עולה, תודעתית הוא עולה. ז”א, עכשיו עומדת להיוולד נפש אלוקית חדשה. לכן ירושלים היא הנפש האלוקית שבאדם, וירושלים היא גם היסוד של האשה, כי היסוד של האשה הוא מקום ההיריון, ושם יש גידול של נשמות חדשות.
אז מה למדנו עד עכשיו: מה זה דגל? במה אתה דוגל? מה הדבר החשוב שלך: אהבה. “דגלו עלי אהבה“.
כבר נודע, שהאבות הן הן המרכבה, וכל אחד ע”י בחינה באות שבו – הוא המרכבה. המושג הזה: “האבות” – הם המרכבה. מרכבה – הכוונה שבורא עולם רוכב בתוך הרעיונות האלה שנקראים אבות. ג’ רעיונות:
רעיון אחד נקרא אברהם – והוא הקו של החסד והאמונה.
רעיון שני נקרא יצחק – והוא הקו של הרצל”ק, של היצרים ושל התאוות והוא נקרא גבורה, שכאן מקום ההתגברות.
והרעיון השלישי נקרא יעקב – שהוא צריך לחבר את החסד והגבורה, את האהבה והיראה. הוא צריך לחבר אותם.
וזה נקרא, שהאבות הם המרכבה. בכל אחד מהם יש השראת האלוקות לפי הכלי שלו. לכל אחד ואחד יש אות מיוחדת, שהאות הזאת מסמלת את התכונה שלו. אלא שהבנים הם בחינת כרעיה דאבוה, נחשבים כבר כמו הרגליים של האבא. כאילו זה כבר דרגה יותר נמוכה מאשר האבא. האבא זה הרעיון המקורי. הבנים זה כבר התפתחות והשתלשלות.
וצריך שיהא המרכבה בשלימות, ואנו אומרים אלוקי אברהם ואלוקי יצחק ואלוקי יעקב שהם בבחינת האבות עצמם בשלימותם.
אז מה למדנו?
שהאבות הם מרכבה לבורא עולם, כל אחד לפי תכונתו.
והנה כתוב: ממדבר מתנה. הפשט הפשוט: שהגענו למדבר קבלנו מתנות. מה הן המתנות? (בגן למדתי שיר: בחג השבועות קבלנו מתנות, השם נתן לנו את התורה הזאת… כך למדתי בגן בגיל 4, לא שכחתי את זה….)
והנה כתיב: ממדבר מתנה. אז עכשיו הוא מפרש את זה. מה זה מדבר? מלשון דיבור, שה’ ית’ נתן לנו דיבורו במתנה. הדיבור האלוקי. הדיבור זה גילוי, אנחנו נקראים מין המדבר כי אנו מסוגלים לגלות אחד לשני מה אנחנו רוצים, מה אנחנו חושבים – דרך דיבור. ושם הקב”ה דבר: “אנכי ה’ אלוקיך”, כי אברהם קיים כל התורה עד שלא ניתנה. כל האבות קיימו את התורה כולה גם לפני שניתנה. כי האהבה שלו היתה שלימה, וקיים תורה, תורת חסד, עד שלא נתנה, מצד מה? מצד תכונת נשמתו, הוא קיים את כל התורה כולה בקו של חסד. ויצחק קיים את כל התורה כולה בקו של גבורה. אך ישראל, שזו כבר דרגה יותר תחתונה, שזו כבר תולדה של האבות, הוצרך ליתן במתנה הדיבור של התורה. ז”א כבר גילוי. ככל שהדור יותר ויותר נמוך, צריך לגלות לו יותר ויותר. זה דרוש. ונקרא דיבור – לשון הנהגה. עוד פירוש, דיבור – זה לשון הנהגה. כתוב: “ידבר עמים תחתינו”. מה זה הדברה? חיסול, שליטה. אני שולט במצב. “ידבר עמים תחתינו” הפירוש הוא, שהם יהיו נשלטים על ידינו. ז”א, שהקב”ה מדבר, אז זה גילוי, וע”י הגילוי הוא מנהיג אותנו בצורה הנכונה ביותר.
ממדבר – מתנה, אז בינתיים, שלושה פירושים:
א. מדבר – כפשוטו
ב. דיבור
ג. ידבר – שליטה. שעל ידי הדיבור מתנהג הכל. כל כלל ישראל.
וצריכים שיכנסו למדרגת האבות, כאמור באלוקי אברהם. וזהו איש על דגלו באותות, כך כתוב בפרשה שלנו. איש על דגלו באתת, מה זאת אומרת באתת? רצה לומר, כל איש יכול לבוא ע”י האותיות לבית אבותם. לבחינת אבות יוחזרו לשורשם. הפסוק שכתוב: איש על דגלו באתת לבית אבותם,
אז הוא מפרש כך: כל אחד ואחד יש לו את הדגל שבו הוא דוגל, את הערך. באותת – זה אותיות, אותיות התורה. אז ע”י אותיות התורה – לבית אבותם. אז כל אחד ואחד חוזר לערך שמתאים לו:
חלק לאברהם – לחסד, לנתינה, לאמונה, הכנסת אורחים, הקו החיובי של אהבה.
חלק יצחק – שהוא הקו הקשוח של יראה, של התגברויות, מלחמות, יצחק זה מלחמות.
וחלק ליעקב – איש על דגלו באתת לבית אבותם.
אך כיוון שכתוב “דיגלו עלי אהבה”, אז הוא מיוחס בעיקר לאברהם, כי אברהם זה אהבה.
והנה כל הנשמות שנפלו, צריך האדם להעלותם לשרשם, אותן השייכים לשורשו. ז”א, כל אדם יש לו תפקיד לתקן את עצמו, לחזור בתשובה. אם האדם מחזיר את עצמו בתשובה, אז גם כל הנשמות הקשורות אליו עולות איתו. זה לא רק הוא לבד. באמת אין שום נשמה שלא תתוקן ח”ו. אין כזה דבר נשמה שלא יהיה לה תיקון. מדוע? “כי לא ידח ממנו נידח”. ז”א, הבורא הוא כל כך שלם ואבסולוטי, שלא יכולה להיות מציאות שלא תתוקן. “כי לא ידח ממנו נידח”. הרי הכל זו אנרגיה אלוקית, הכל זה אור א”ס, אז הכל יתוקן. לא תיהיה אבן שלא תתוקן ולא יהיה עץ שלא יתוקן, מכל שכן, חי ומדבר.
התרחיש שאליו אנחנו הולכים הוא, שכל הבריאה כולה תבוא למצב אנרגטי חיובי של אהבה גדולה. וזה נקרא – בנין ירושלים: ירה ושלם. ירה – זה יצחק, ושלם – זה אברהם, וביחד – זה יעקב. תתן אמת ליעקב.
אז בנין ירושלים האמיתי, זה זה. זו השמחה הגדולה שלה אנחנו מצפים. שסוף כל סוף נאהב אחד את השני, נחשיב אחד את השני, וכל האטמוספירה תתמלא בחיובי: דביקות וחיבור – במקום הפגנות ומכות.
אין שום נשמה שלא תתוקן ח”ו. מדוע? אם משהו לא יתוקן, זה אומר שהבורא פגום. אז זה לא שייך. הבורא מצוי בכל. בכל. כי תתעלה ממדרגה למדרגה עד שתגיע למקום תיקונה. כי הוא ית’ חושב מחשבות לבל ידח ממנו נידח. אך כל זה, התהליך של תיקוני הנשמות, שהוא תהליך הדרגתי ולוקח זמן ומערכות, כל זה הוא כשאין מי שיתקנה. אם אין צדיק שיתקן אז זה קורה באריכות, במה שנקרא דרך יסורים. כשאין מי שיתקנה צריכה ללכת ממדרגה למדרגה כסדר, ויתארך הדבר. אבל כשיש מי שיתקנה, שיש צדיק שרוצה ויכול לתקן אותה בדיבור, תורה ותפילה, כי הנשמה היא אותיות שנפלו. מה זה אותיות? זה כלים. בגשמיות, מה זה אות? תן לי אות. סימן. אז מה זה סימן? זה כלים. רצונות שונים. אז אומר, שהנשמות הן אותיות שנפלו. לכן העלאתה של הנשמה היא ג”כ ע”י אותיות. ואז כשזה נעשה ע”י אדם מתוקן, יוכל לדלג כמה מדרגות ויתוקן בפעם אחד, לא צריך אריכות זמן, אלא בפעם אחת. אדם חווה את הנשמה הזאת, את הרצון הזה, עם כל מה שהרצון הזה כולל, עם כל המאורעות שהוא עבר, עם כל הכאבים שהוא כולל, ובפעם אחת הוא מביא אותו לדביקות באור האלוקי. אז לא צריך אריכות זמן. וזהו אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, זה מה שכתוב בפרשה שלנו. איש על דגלו באותות – שע”י האותיות, הרצונות, התפילות יאסוף את כל הנשמות ששייכות לשורשו, שיגיעו לבית אבותם, לשרשם. אבות – זה השורש. הרצון השורשי.
כשאני שואל: נו הצעת לה נישואים, האם הנערה הזו אבתה או לא אבתה? לא אבתה, או כן אבתה. מה זה אבתה? רצתה. לא אבה – לא רצה. כשאומרים לבית אבותם, זה הרצונות השורשיים. כבר מבוהר שישועתם של ישראל היא ישועת הקב”ה, כי אנחנו מסוכרנים עם הבורא לגמרי. הבורא בתוכנו ואנחנו בתוכו. וזהו נרננה בישועתך, זה מה שכתוב: נרננה בישועתך ובשם אלוקינו נדגול. ז”א, אנחנו דוגלים בשם אלוקינו, ומתאמצים לחזור בתשובה, לחבר את כל מה שאנחנו – להשם ית’. אז כשהאדם הוא מתוקן הוא עושה את זה בבת אחת, במהירות. ומנין שהיא של אהבה, שנאמר “ודגלו עלי אהבה”. רוצה לומר, שע”י האהבה הגדולה אז מעלה הניצוצות שנפלו למעלה ממדרגתם. מדלגים בכמה מדרגות בפעם אחד. איך להסביר את הדבר הזה בפשטות? אפשר להסביר את זה בפשטות גדולה: אדם מתוקן בא למקומות שאנשים בהם עדיין רחוקים והוא יכול בדיבור אחד, שבא מתוך נשמה מתוקנת, הוא יכול לאסוף את כל הניצוצות שלהם. מה זה ניצוץ? זו התלקחות של הנפש האלוקית שלהם, שהיא כאילו בגניזה, בטמירו, אבל ע”י דיבור אחד שהוא מוציא מתוך לב טהור, הוא יכול להעלות את הניצוצות האלו בבת אחת למעלה. וזהו אל תקרי ודלגו אלא ודילוגו. “ודילוגו עלי אהבה”, כי הקב”ה אוהב מאד כשמתקנים איזה ניצוץ מביאים אותו למעלה. וזהו – ודגלו, מה שמאסף עלי אהבה, מה שמרבה אהבה, ומפני מה זה ודילוגו, ר”ל שמדלג כמה מדרגות בפני האהבה. ז”א, שאנשים מתחברים לאדם מאד גדול, אז זה כמו ילד שרוכב על הכתפיים של האבא שלו. אז האבא לוקח אותו. הילד בעצמו הולך לאט לאט, אבל אם הוא על הכתפיים של האבא – אז הוא מטיס אותו.
יש ענין של מה שכתוב פה: איש על דגלו באתת לבית אבותם, אז למדנו פה מה זה דגלו: א. בשם אלקינו נדגול. או דגל ונדגול. ב. ודגלו עלי אהבה. ג. דילוגו. ז”א שאנשים מתחברים לאדם גדול, גם אם הוא לא מתוקן לחלוטין אבל הוא יכול לחבר אותם להיכן שהוא נמצא. ואז זה כמו עיבור.
מה זה עיבור? התינוק נמצא בתוך רחם אימו והוא ניזון ממנה. חז”ל אומרים שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו. כיון שהוא נמצא בתוך הכלי של אימו, אז הוא ניזון מהאור של אימו. ואח”כ יש לידה, ואח”כ יש יניקה, אח”כ יש התפתחות מסודרת, הדרגתית, אבל מה שהנשמה חוות בדילוג הגדול, זה מטביע בה חותם, רושם גדול מאד שהוא מהווה את התשתית לכל ההתקדמות אח”כ.
בתשובה לשאלת תלמידה: אם התודעה שלנו מתוקנת באמונה ובאהבה, אז מתוך האהבה שהצדיק אוהב את עם ישראל, אז הוא קשור אליהם והם נקשרים אליו והוא מעלה אותם. תודעתית. הוא מעלה את התודעה שלהם, ויש כאן דילוג גדול מאד. מתוך האהבה שהוא אוהב אותם והם אוהבים אותו, אז יש חיבור. אז מגיעים ל”נדגול”. במה אנחנו דוגלים? בשם אלקינו נדגול. וזה גם בבן אדם יחיד, שהמצב העליון יכול להרים את המצבים התחתונים. מה שיש בפרט יש בכלל. אם כל הדור הזה יתחבר לאור הגדול של פנימיות התורה, תיהיה התרוממות מאד גדולה. ז”א יכולים להיות ניסים מאד גדולים. זה ירושלים. זה נקרא בנין ירושלים. זה יום ירושלים.
תלמיד שואל: האם אין מקומות וזמנים קדושים במציאות?
תשובה: כן יש מקומות קדושים, אבל הם קדושים בגלל שהם נמשכים משורש רוחני מסויים. וככל שהשורש הרוחני יותר קשור ומאיר בתודעה, אז הקדושה של הענף יותר מגולה, אבל, ככל שהשורש הרוחני פחות קשור, יכול להיות שאנשים פיזית נמצאים בירושלים, אך תודעתית נמצאים בקונגו לא בירושלים. חיות. יכול להיות כזה דבר. זה צחוק אחד גדול. ז”א, אדם נמצא בירושלים. הרי יש הרבה מריבות בירושלים והרבה מחלוקות וזה לא נקרא ירושלים…. המקום נעשה קדוש ע”י האדם. האדם מקדש את המקומות. תודעת האדם היא זו שמקדשת. אך אם התודעה היא הפוכה, אז זה חילול הקודש.
כשמורי ורבי זצ”ל היה לפני פטירתו, כמה ימים לפני פטירתו, אז נכנסתי אליו ופרצתי בבכי שם. אמרתי: מה נעשה בלעדיך? מה שווים כל החיים בלעדיך? הוא היה החיים שלנו. והוא ענה מה שענה, והתחילו להיות שם כבר מחלוקות, אז הוא אמר לי כזה משפט: הקירות כאן לא קדושים. כלומר, הביה”כ. וכו’. אם יהיו כאן מחלוקות, תעזבו. ולאן שאתם תלכו – שם תיהיה קדושה. זאת היתה התשובה שלו. ז”א, הקדושה קשורה לאדם ולא לקירות.
תלמיד שואל: האם לגבי ירושלים אפשר לומר, כמ”ש במאמר לסיום הזוהר, שהקב”ה נתן לנו את ירושלים ועכשיו יש לנו הזדמנות לקבלה לידינו מבחינה רוחנית? האם צריך לזלזל במתנה שנתן לנו או להודות ולהעריך אותה, ובכך נשפר עמדה לקבלת ירושלים ברוחניות.
תשובה: כן. ודאי שצריך להודות לשם, אבל יש אנשים שסבורים שזהו הירושלים. זהו. יש לנו את ירושלים. חסר לנו רק עוד פיפס אחד קטן על הגבעה שנמצאת שם מעל הכותל, שאנו יותר ויותר נכנסים לשם. אז עוד כמה שנים אנחנו כבר נסתדר איתם שם. אז אם אנשים חושבים ככה, או שאנשים אומרים: כן, זה הענף הגשמי, אבל באמת ירושלים היא הנפש האלוקית, זה שהערבים נמצאים בהר הבית זה בגלל שהערבים נמצאים אצלי בהר הבית, אם כל ההמון הגדול הזה לא יודע כלום מזה, אז זה כמו שמחה של שוטים. אם אתה יודע את כל זה, ואתה אומר: טוב אני עוד רחוק, אבל בכל זאת, הקב”ה כ”כ גדול שכדאי לי לשמוח גם בענף הגשמי ובמצב שלנו כפי שהוא. אעפ”י שאנחנו עדיין רחוקים. אז זה נקרא אמת. זו נקראת שמחה אמיתית. לא שמחה של שוטים אלא שמחה אמיתית.
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני… אם אשכח את ירושלים תשכח ימיני. מה זה ימיני? זה אברהם, חסד אהבה. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי. ז”א, אם הלשון דבוקה לחך אז אי אפשר לדבר, אין גילוי אין הדברה, אין מדבר, אין שום דבר. ממדבר מתנה.
סודות התורה הכל. סודות התורה.
נראה כעת את המאור ושמש. מאור ושמש קצת יותר קל. מאור ושמש זה ספר שלמדתי כל שבת כשהייתי נער צעיר.
במדרש רבה, הוא מביא מדרש, ד”א הביאני אל בית היין, מה זה בית הייו? מדובר על יינה של תורה. זה היין. בשעה שנגלה הקב”ה על הר סיני ירדו עמו 22 אלף רבבות של מלאכים. מה זה? זה אותיות, כ”ב אותיות. המלאכים הם אותיות של הנפש. הרצונות של הנפש. שנ’ רכב אלקים רבותים (רבבות) אלפי שנאן. ז”א, המלאכים נקראים שנאן. שנאן זה ר”ת: שור, נשר, אריה, אדם. כי כל מלאך ומלאך יש לו ארבעה פנים, כמו ארבעה רוחות העולם. פני שור – זה שמאל, אריה – זה ימין, נשר – קו אמצעי וה-ן’ סופית הזאת היא האדם. כי האדם מחבר עולמות עליונים ותחתונים. והיו כולם, כל המלאכים, עשוין דגלים דגלים שנאמר’ דגול מרבבה, מה זה רבבה? המלאכים האלה. הוא אומר שהיו רבבות מלאכים. אז דגול ממה? מרבבה. כיון שראו אותן ישראל את המלאכים שהן עשויין דגלים כל המלאכים התחילו גם הם מתאוין לדגלים, גם אנחנו רוצים דגלים. אמרו הלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן לכך נאמר הביאני אל בית היין זה סיני, זה נקרא בית היין, ודגלו עלי אהבה אמרו אלולי הוא מגדיל עלי אהבה, וכן הוא אומר נרננה בישועתך אז כאן הם לומדים שדגלים זה מלשון הגדלה. הגדלת האהבה. אמר להם הקב”ה מה נתאויתם לעשות דגלים? חייכם שאני ממלא משאלותיכם, שנאמר ימלא ה’ כל משאלותיך, מיד מודיע הקב”ה אותם לישראל ואומר למשה, וזה פרשת השבוע, לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, איש על דגלו באותות לבית אבותם. אז כאן הוא מפרש: דיגלו זה מלשון הגדלה, להגדיל את האהבה.
הוא שואל כאן כמה שאלות, תמיד המאור ושמש מתחיל עם שאלות, אח”כ הוא נותן את הקו שלו:
המדרש הזה בלתי מובן, שאמר כיון שראו אותן ישראל שהן עשויין דגלים דגלים התחילו מתאוין לדגלים וצריך להבין החמדה מה היא. מה הם מתאוים לדגלים, מה יש פה להתאוות, ואם נאמר שחמדו לעבוד את השי”ת כמו המלאכים, גם בלי דגלים מה ראוי שהאדם יחמוד לעבוד את ה’, אני צריך דוקא דגלים? ועוד צריך להבין הענין דגלים של המלאכים מה היא, וכי דגלים של מפות היו להם? דגלים גשמיים? מפות- תלויה שם מפה? גם המדרש הזה אין ראשו סופו, שמתחיל הביאני אל בית היין, בשעה שנגלה הקב”ה על הר סיני ירדו עימו כל המלאכים וראו ישראל המלאכים עשויין דגלים, נתאוו לדגלים ואח”כ גומר הפסוק ודגלו עלי אהבה, אלולי הוא מגדיל עלי אהבה, וענין דגלים גומר במקום אחר. כלומר, הוא לא מפרש בדיוק את הדגלים האלה של המלאכים. הוא עובר למגדיל עלי אהבה.
הרעיון של המאור עיניים – זה איש על דגלו בבית אבותם. דיגלו – מלשון דילוג. שהצדיק יכול להרים את הנשמות ואת הניצוצות בדרך דילוג למעלה. כאילו, דרך תורה. משא”כ דרך יסורים זה באריכות. זה היה הרעיון של המאור עיניים.
מה הרעיון של המאור ושמש? אז הוא אומר כך:
ונראה בזה דהן אמת שעם בני ישראל הקדושים צריכין להיות יחד בקשר אמיץ וחזק באחדות גמור באהבה ואחוה וריעות, אך עכ”פ צריך האדם להתבונן ולדעת ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו. ז”א, נאמר משל גשמי: נגיד, כולם צריכים להיות באחדות ולכבד את כולם, אבל נגיד שיש אדם פשוט שרוצה ללכת בדרך התורה, הוא רוצה לקיים את המצוות והוא רוצה להידבק בה’ – הוא אדם פשוט, אז זה לא מתאים שהוא יושיב את עצמו בתוך איזו חבורה של למדנים, נאמר, זה לא האופי שלו, זה לא החברה. כאילו, כל אחד צריך לחבר עצמו למקום שהוא שייך אליו. בסדר. אז מה המאור ושמש בא להשמיע לנו, ענין חברתי? בואו נראה, אך על כל פנים צריך האדם להתבונן ולדעת ערכו ודוגמתו לאיזה איש יקרב את עצמו. כמו שאיתא במדרש, צדיק כתמר יפרח, מה תמר זו יש בו פירות ויש בו עלין ולולבין יש בו הרבה דברים בתמר, כך ישראל, יש מהן בעלי מקרא ויש בעלי משנה ויש בעלי אגדה. כולם צדיקים, אבל סוגים שונים, אחד שייך לגזע, אחד לעלים, אחד לפירות, לכן צריך האדם להכיר ערכו, באיזה מקום יהיה מקומו ובין איזה אנשים יהיה מנוחתו שדרכם יוכל להשיג ערך עבודתו ליוצרו. האדם יצור חברתי שצריך לבחור חברה. איזו חברה הוא צריך לבחור לו? לא סתם לפי הרצל”ק שלו, אלא חברה שתעלה אותו, תחבר אותו להשם.
ואם מי שהוא בערך הגדולים לא יאמר אשב בין קטני ערך ושם אוכל להשיג עבודת הבורא ב”ה, אף שמדומה לו כן יכול להיות שהאמת אתו ע”י שישפיל עצמו לשבת עם אנשים פשוטים ישיג אלוקותו, אעפ”כ לא יצא מגבול ערכו אלא יצפה להשי”ת שיהיה בעזרתו ויוכל גם בין הגדולים לבוא למדת הכנעה. וכן להיפך, קטן ערך לא יאמר אדחוק את עצמי לשבת בראש קרוב להרב, כדי שאשמע דברי אלקים יוצאים מפה קדוש, מדבר לדעת עצה ומזימה לעבודת הבורא ב”ה, אלא ישב במקומו הראוי לו, ואל ידחוק את עצמו יותר ממחיצתו ויצפה להשי”ת שיהיה בעזרו ויוכל לשמוע דברי הרב אפילו בריחוק מקום.
בקיצור, מה הרעיון שלו? שכל אחד ישב עם החברה שמתאימה לו, אעפ”י שהוא חושב אולי ששם אני אשמע יותר טוב. אתה תשמע מה שאתה צריך לשמוע. וכן מצינו שחנו ישראל רחוק מן הארון דרך מיל, כמו שלמדו בגזירה שוה נאמר כאן מנגד ובהגר גם כתוב מנגד, ולא עלו במעלות לדחוק עצמם שיהיו קרוב לארון, ושם היו חונים אהרן ומשה ויכולים לשמוע מפיהם דברי תורה, רק כל אחד חונה במקומו הראוי לו. ומאיפה נתאוו לזה שכל אחד יכיר ערכו? אמר המדרש: “הביאני אל בית היין”, והמדרש הזה בעצמו נמצא בפרשת יתרו ושם כתוב, יכול אעפ”י שרבים היו, דחוקים היו, כאילו כל אחד נדחף למקום שלא שלו? תלמוד לומר שאנן והשקט. כל אחד ישב בשקט במקום שלו. ואיתא שר”ת שאנן: הוא “שור” “ארי” “נשר” ונון פשוטה רומז לאדם. ורומז שירד הקב”ה על הר סיני עם כל המרכבות: מלאכי ימין שמאל, מזרח ומערב. זה נקרא שאנן. ואין שום מלאך משתוקק למקום חבירו ולא דוחק את חבירו לכנוס למחיצתו, יכול אעפ”י שרבים היו דחוקים היו, ר”ל שהיו דוחקים זא”ז שאחד יכנס למחיצת חבירו, תלמוד לומר שאנן והשקט. רצה לומר שכל אחד עמד במקומו שאנן והשקט, אף שלכל אחד היה נדמה שבמקום חבירו תיהיה התגלות השכינה יותר, אעפי”כ לא זז ממקומו הראוי לו וזה פירוש המדרש הנ”ל. “הביאני אל בית היין” בשעה שנגלה הקב”ה על הר סיני ירדו עמו כ”ב אלף רבבות של מלאכים והיו כולם עשויין דגלים דגלים פירוש, שחנו איש על מחנהו ואיש על דגלו, אז מפרש כאן המאור ושמש, מה זה דגלו – זו הדרגה שלו. איש על מחנהו ואיש על דגלו. דגלו זו הדרגה שלו. אז במלאכים יש סדר, אלה ששייכים לימין – לימין. אלה ששייכים לשמאל – לשמאל. לא מתערבבים. ולא זז שום אחד מהם ממחיצתו אפילו לראות יקר תפארת גדולת הבורא ב”ה אלא כל אחד עומד במקומו שאנן והשקט והיה מצפה אם יעזור לו ה’ יראה במקומו הראוי לו. אז הכל ענין של השפעה אלוקית, אז השם ית’ ישפיע לך באיזה מקום שאתה. יש כאן רעיון עמוק. ז”א בדר”כ אנשים אומרים: הדשא של השני ירוק יותר. ז”א, אני עברתי ילדות קשה, דפקו אותי לגמרי, אז איך אני יכול להגיע לאיזו דרגה גבוהה? ההוא למד בבי”ס טובים, והיו לו הורים טובים שטיפחו אותו – הוא יכול להגיע גבוה, אבל אני… אז את זה הוא רוצה לפרק המאור ושמש. את השטות הזו הוא רוצה לפרק. כל אחד צריך להיות במקום שלו. מה שאתה עברת כל מה שאתה עברת זה בדיוק המקום שלך. לא יותר למעלה ולא יותר למטה. ושם, באישיות הזאת שהתפתחה אצלך, עם כל מה שעברת, עם כל המאורעות, כל הדברים שאתה עברת, שם וירד ה’ על הר סיני. אליך הוא יורד במקום שאתה נמצא. אל תדחוק להיות במקומות שאתה לא שייך אליהם. במקום שאתה נמצא, שם יגיע אליך אור ה’. זה הרעיון שהוא אומר פה. זה נקרא: דגלו. איש על מחנהו ואיש על דגלו.
וכשראו ישראל זאת, התחילו מתאווין לדגלים, אמרו הלואי אנו נעשים דגלים כמותן, הלואי שיהי’ בינינו מדה זו שיכיר כל אחד מקומו הראוי לו ולא ידחוק את חבירו לעלות לפה או לשם אלא יצפה להקב”ה שיעזור לו שיוכל ממקומו, מאיפה שגדלת מהילדות שלך, עם המקומות שהיית בהם. אם היית בבית סוהר וכו’, להשיג ולשמוע עבדות ה’. אתה לא יכול פתאם להחליף את הדיסקט. זה הדיסקט שלך – גמרנו. לכך נאמר: ודגלו עלי אהבה.
מה זה דיגלו? איש על מחנהו ואיש על דגלו, אהבת הבורא תתגלה אלי במקום שלי, לא צריך מקום אחר. עם כל מה שעברת שם זה יתגלה – שם זה יתגלה. מדוע? אנחנו אומרים: ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם, שעשה לי כל צרכי. מה שעברת זה בדיוק מה שאתה צריך לעבור. לא פחות ולא יותר. זה מה שאתה צריך. ושמה ה’ ית’ ירד אליך. אף אם אשב במקומי אשיג אהבתו ית”ש ואם לא יהיה רצון הבורא ית”ש. אף אם אעלה השמימה לא אשיג כלום. וכן הוא אומר: נרננה בישועתך ר”ל בזה נרנן בישועתו, אם הוא יושיע נשיג אלקותו ית”ש, ולא בזה תלוי’ שנדחוק עצמנו לכל מיני מקומות אחרים. אמר הקב”ה מה נתאוויתם לעשות? דגלים ? ר”ל שלא יצא איש ממדרגתו לדחוק עצמו למקום חבירו, רק ידע ערכו הראוי לו ולא יכנס למחיצת חבירו, חייכם שאני ממלא כו’. ומדריגה זו למדו ישראל מסיני, שראו המלאכים נעשים דגלים ולא נכנס אחד בתחום חבירו, לא מיכאל נכנס בתחום גבריאל ולא גבריאל נכנס בתחום אוריאל, כל נתאוו ישראל.
יפה לא? איך כל אחד מגדולי החסידות, איך הוא לוקח את הפרשה, האמת היא שצריכים לדעת, דברי התורה שהאנשים האלה אמרו, זה מאנשים אלוקיים. הם אמרו את דברי התורה האלה מתוך החיים שלהם. מתוך עבודת השם שלהם, הם ראו את הרעיונות האלה בתורה. זה לא אקדמיה פה, שיושב עם עט מאחורי האוזן, שמתחיל לחשוב אם איזה רעיון אני יוצא מפה שיהיה לי יותר רייטינג. זה לא זה. זה משהו אחר לגמרי, זה מהחיים שלהם.
