בס”ד
וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת: הֵן לֹא נִזְרָע, וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת-תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית. וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם, אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם, מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן; עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ–תֹּאכְלוּ, יָשָׁן. וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת-כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי. ּבְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. (ויקרא כ”ה, כ’-כ”ד).
שנה שביעית היא שנת שמיטה. בשנה השביעית אסור לזרוע ולעבוד את האדמה, אם כן מַה – נֹּאכַל? בעבר, המצב לא היה כמו שהיום, שיש אפשרות לייבא סחורות מחו”ל, וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית – השנה השישית תיתן ייבול גדול וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת, אֶת-הַתְּבוּאָה, לִשְׁלֹשׁ, הַשָּׁנִים – לאיזה שלוש שנים הכוונה? – לשנה השישית, השביעית וגם לשמינית. גם בשנה השמינית לא יהיה יבול כי לא זורעים בשביעית. וּזְרַעְתֶּם, אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, וַאֲכַלְתֶּם, מִן-הַתְּבוּאָה יָשָׁן; את יבול השנה השישית עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד-בּוֹא תְּבוּאָתָהּ–תֹּאכְלוּ, יָשָׁן.
זורעים בתחילת השנה השמינית, ומתבואתה ניתן לאכול רק כעבור כמה חודשים.. רש”י: “יזרעו בשמינית במרחשוון ויקצרו בניסן”. כלומר, בניסן ניתן לקצור חיטה ולהכין לחם, מצות וכדומה. אבל במחצית הראשונה של השנה השמינית יצטרכו לאכול מיובל השנה השישית תֹּאכְלוּ, יָשָׁן, מצד תורת הנפש המשמעות וְכִי תֹאמְרוּ, מַה-נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת – השנה השביעית מרמזת על ספירת המלכות היא מלכות שמיים, שביעית ואחרונה מ-ז’ הספירות התחתונות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. מלכות – עניין מלכות שמיים. האדם צריך לקבל עול מלכות שמיים ללא נגיעה עצמית, ועבודת ה’ בתורה ומצוות תהייה שלא מצד תועלת עצמית. לעניין זה נאסרה מלאכה ביום השביעי, בשנה השביעית – רמז שלאדם אסור להכניס את התועלת העצמית שלו. עולה מכאן השאלה, אם לאדם אסור לערבב ולהכניס את עצמו, עצמאותו, אז מַה-נֹּאכַל? אומרת התורה: אדם המבטל את עצמו לה’ דומה לעובר במעי אימו שהוא לא ישות נפרדת, וכבר אמרו חז”ל: עובר ברחם אמו נחשב כחלק מהאימא, כמו הרגל של האימא שהיא חלק מהאימא. האדם מבטל את עצמו לה’ ולא עולה בחשבון אצלו מה הוא רוצה, מה השאיפות שלו, אלא כל רצונו לעשות רק מה שה’ יתברך רוצה. ואז וְצִוִּיתִי אֶת-בִּרְכָתִי לָכֶם, בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, שישית – ספירת היסוד, ספירת השפע. כלומר, ה’ יתברך ישפיע לכם כל טוב, כמו שלעובר לא חסר דבר בהיותו ברחם אימו וכל צרכיו כולם מסופקים לו, כך האדם המבטל את עצמו לה’ ולא עושה פעולות האסורות בשנה השביעית שנת השמיטה – משמים נותנים לו כל טוב. ודאי תשאל השאלה, את מה מסמלות השנה השמינית והתשיעית? השביעית – מסמלת את המלכות. בדרך כלל עניין שמיני – מרמז על ספירת הבינה, כמו שכתוב: “בני בינה ימי שמונה”. המלכות, שהיא הרצל”ק, היא שורש הנבראים ואינה משמשת מבחינת עצמה, אלא מלכות עולה לבינה לשמש את תכונת הבינה. בינה – מבין דבר מתוך דבר – מתוך התבוננותו של הנברא בבורא הוא רואה שהבורא יתברך משפיע, הנברא רוצה להידמות לבוראו ועל כן גם הוא משפיע. זה נבחן שנה שמינית – שאדם רוצה להשפיע לה’ ואז יש ברכה. בשנה השישית, השביעית והשמינית. בשנה התשיעית – מתחיל סבב חדש, כל החיים שלנו בנויים מב’ הבחינות הללו: בתחילה, אדם צריך לומר ‘אם אין אני לי מי לי’ ולעשות את כל הפעולות כולן – בחינת ששת ימי המעשה או ששת השנים הראשונות של סבב השמיטה. בשנה השביעית או ביום השביעי, האדם צריך לבטל את כל עשייתו ולומר ‘הגם שעשיתי וטרחתי, עמלתי, התאמצתי ויגעתי, אבל אם “ה’ לא ישמור שווא שקד שומר”, אני מבטל לחלוטין את עצמי לבורא.
לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת–כִּי-לִי, הָאָרֶץ: כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי– אני בעל הבית על הארץ. מבחינת הפשט מדובר על אדם שמוכר קרקע. יש לדעת שהקונה לא יכול לקנות את הקרקע לצמיתות, בשנת היובל הקרקע צריכה לחזור לבעליה. כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם, עִמָּדִי – אתם ארעיים ואני הנצחי, אני קובע שהארץ צריכה לחזור כולה לכם ובְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ – אומר רש”י: לרבות בתים ועבד עברי, גם הם צריכים לחזור למוכרים. התורה אומרת כאן, שלאף אחד אין קניין נצחי כִּי-לִי, הָאָרֶץ – הארץ שייכת לה’ יתברך. כדי לקבע את הידיעה הזאת, כל אחד ואחד צריך להחזיר את מה שקנה בשנת היובל: קרקעות, בתים ועבדים. מצד פנימיות נפש האדם, הפירוש: ארץ – מלשון רצון, לפעמים האדם רואה שהקב”ה כביכול מכר את הרצונות שלו לעם זר, הוא רואה שהשתלטו עליו רצונות ומחשבות זרות והוא בכי רע. אומרת כאן התורה לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת. דע לך, שהרצונות שלך והאישיות שלך, למרות שהם נמכרו לעם זר וכעת שולטות בך תאוות מוזרות ומחשבות משונות, כל זה רק עניין זמני כי לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, זה מצב זמני. הקב”ה מכניס את האדם למצבים כאלה לא בכדי לנשל אותו לגמרי מהיכל הקודש, אלא כדי שהאדם יגיע לכמה וכמה מטרות. המטרה האחת היא – שהאדם יגיע להכרת הרע שבו, ומתוך הכרת הרע הוא יתפלל לה’ שיסייע לו. המטרה השנייה היא – לראות אם האדם עובד בקו של קבלה או בקו של השפעה. כשהאדם עובד בקו של קבלה ומתחשב רק בעצמו, והגוף רואה שהוא מתמלא במחשבות ותאוות זרות, הוא טוען: ‘בשביל זה עבדתי כל כך קשה? בשביל להיות בהמה כזאת אני לא רוצה לעבוד יותר, הקב”ה כבר מזמן היה צריך לקרב ולעלות אותי מעלה מעלה ובמקום זה הוא מוריד אותי מטה, אם כך, אני כבר לא רוצה לעבוד יותר’. אבל כשהאדם נמצא בשליטת ההשפעה, גם אם הוא מרגיש מרוחק הוא צריך לומר: ‘אומנם יגעתי והתאמצתי במאמצים גדולים להזדכך ולהיטהר, אבל אם הקב”ה רוצה שאני אעבוד אותו באופן כזה נמוך אני מסכים ואני אעשה את זה בשמחה, לי חשוב הבורא, ואם הבורא רוצה כך אני שש ושמח לעשות רצון קוני’. “שמחים בצאתם, ששים בבואם, עושים רצון קונם” – אלה הם עובדי ה’ האמיתיים ששמחים גם אם מוציאים אותם מחוץ לקדושה, ובְכֹל, אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, גְּאֻלָּה, תִּתְּנוּ לָאָרֶץ. (תשס”ט)
