בס”ד
יום הכיפורים סובב סביב ענין הכפרה, וכשמו כן הוא. ונקרא “כיפורים” לשון רבים, דאיתא בזוה”ק דביום זה מלכות עולה ועומדת במקום אמא עילאה, ונעשים מדרגה אחת, ולכן נקרא בלשון רבים. והנה עצם הלשון ‘כיפור‘ הוא ענין נקיון. ולכן אנו מבקשים ביום זה, שהקב”ה יזכינו לקבל את עול מלכותו עלינו, כי אין לנו בחיינו מלבד לנקות את עצמינו מזוהמת האהבה העצמית, ולקבל את עול מלכותו. וכדי שהאדם יגיע למדרגה שרק ה’ יתברך יהיה אצלו העיקר, צריך ללכת באמונה בגדלות ה’. וזהו שמבקשים מספר פעמים ביום זה: ‘מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך‘, והיינו, שכבוד ה’ ומלכותו יתגלה בעולמו של האדם. וכמו”כ אומרים: ‘תן כבוד לעמך תהילה ליראיך וכו’ וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו ויאמר כל אשר נשמה באפו ה’ אלוקי ישראל מלך‘, ‘ויראוך כל המעשים‘, ‘ותן פחדך‘, שעי”ז שיזכינו לאמונה הזאת אפשר להקדיש חיינו לאמת, דהיינו להשי”ת.
ונמחיש הדבר (אם כי באופן קיצוני, אך מ”מ השאיפה צריכה להיות לכוון הזה), עפ”י המסופר על ה’חידושי הרי”ם’ מגור זי”ע שכל פעם שהיה נוסע לרבותיו מפרשיסחא היה נפטר לו בן, כן היה בי”ג בניו, ובכל אופן היה ממשיך לנסוע. ומספרים שכשנפטר בנו האחרון היה זה בעצם יום השבת, וכשבאו לבשרו על פטירתו לא הגיב כלום, ובצאת השבת היה מתאנח קשות ולא ידעו חסידיו האיך להרגיעו, עד שאחד מבני המשפחה נכנס אליו ושאלו: מה יהיה שהעולם יחשבו
שהרבי ח”ו לא מצדיק את הדין ולא פוסק מלהתאנח ולהצטער? השיב לו הרבי מגור זי”ע: הנך חושב שמתאנח אני על שהקב”ה לקח לי את בני? הלא ה’ נתן וה’ לקח יהי שם ה׳ מבורך, ואין לי שמץ מחשבה על זה, אלא שנאנח אני שמכאן ואילך לא אוכל לקיים יותר מצות ושננתם לבניך’, וע”ז שנפסקה ממני מצוות הבורא אני כואב. עכל”ק. והנה, אם כי הדבר על אנושי, אולם בזמן שמתגלה כבוד ה’, האדם מוכן לתת את הכל ומתבטל כנר לפני אבוקה, וזה שלנו קשה לקבל זאת הוא מטעם שלא מתגלה כבוד ה’ אצלינו, ואיננו מתאמצים בעבודה די, ולא מבקשים ומתחננים ע”ז, אבל זו האמת, והוא הענין המרכזי דיום כיפור, שמבקשים סליחה ומחילה, והיינו שיתרצה להתגלות אלינו ויזכינו בהתקרבות שלו.
