לא תנאף ופסיקת בג”ץ

 

פסיקת בג”ץ:

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו: יש לאשה נשואה חירות לעשות עם גופה מה שרוצה, יכולה להתחבר עם איזה גברים שרוצה, וכן הגבר יכול להתחבר עם מי שרוצה, ואין לדבר זה שום שייכות לחלוקת הממון ביניהם.

האם בג”ץ מוחק אחד מעשרת הדיברות – לא תנאף?

לכאורה לא. כי התורה בעצמה אומרת “ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, את הטוב ואת הרע, ובחרת בחיים”. יחד עם המלצות התורה לחיים מוסריים, ויחד עם איסוריה ואזהרותיה, אחד מן העקרונות החשובים ביותר הוא שיש לאדם בחירה לעשות מה שרוצה. אין כפיה. ולפי מה שבוחר, כך יתנהל הקב”ה איתו. א”כ בודאי שהתורה גורסת נאמנות בין איש לאשתו ובין אשה לבעלה, ובודאי שהתורה פוסלת פסילה גמורה אי נאמנות, אבל יחד עם זאת, התורה מאפשרת בחירה בחיים, לפי החלטות האדם.

א”כ מה ההבדל בין בג”ץ לבין התורה?

  • קביעת חוקים ע”פ אמות מידה אנושיות ולא אלוקיות. וככאלה, הן יכולות להשתנות לפי הענין והצורך.
  • התורה אומרת שדבר זה הוא פסול, אמנם התורה מאפשרת בחירה, אבל התורה אומרת שאין נכון לאדם לעשות מה שהוא רוצה, אלא מה שהאלקים רוצה. והתורה גם מזהירה – אמנם אלקים נותן לך בחירה, אבל אם אתה עושה מה שאתה רוצה, אתה מזומן ליסורים ולעונשים גדולים מאד. כך שהבחירה שהתורה נותנת לאדם, היא בחירה מעשית, כלומר בפועל בחיי היום יום אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, כי אין מכת חשמל שתכה בך, מיד, אם לא תקיים את מצוות הבורא. אבל הבורא יגיש לך חשבון קשה בהמשך, את זה אתה צריך לדעת. כי המצוות כולן ניתנו לטובת האדם, ובאם האדם מזלזל בהן, אזי החיים עצמם ינקמו בו, באשר הוא שולל את עצמות החיים, כי עצמות החיים היא חוקי התורה ולא זולת.

לעומת זאת, בג”ץ אינו מציין שדבר זה הוא פסול, אלא יש כאן, כביכול, ערך עליון של כבוד האדם וחירותו, ולכן אם אשה מחליטה לבגוד בבעלה, או בעל מחליט לבגוד באשתו, א”כ הוא מקיים כאן ערך עליון ע”פ דעתם ותפיסתם. אין הבעל קונה בעלות על גופה של אשתו, ואין האשה קונה בעלות על גופו של בעלה, ולפיכך הגם שהם התחתנו, עצם החתונה אינה בית סוהר, ועדיין נשארות לב’ הצדדים כל האפשרויות כולן.

החתונה היא רק דבר פורמלי, ולא מחייב ממש נאמנות.

אולם התפיסה של התורה שונה לחלוטין, הרי את מקודשת לי בטבעת זו, האמירה הזו אוסרת אותה על כל העולם כולו, האמירה הזו קונה אותה בקנין גמור להיות אשתו, כלומר נאמנה לו לחלוטין, ואין לה חירות לשנות דבר זה, אלא ע”י גירושין מבעלה. אבל כל זמן שהיא נשואה לו, הרי היא ממש קנויה לו, ולפיכך הגם שבאופן ריאלי כל אדם יכול לעשות איסור כנ”ל, כל אדם יכול לרצוח, וכל אדם יכול לבגוד, אבל אח”כ הוא יצטרך לשלם על זה.

חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אומר שזכותו של כל אדם לעשות מה שרוצה, כל זמן שאינו מזיק לאחרים בפועל ממש. ובגידה של אשה בבעלה, לפי הבג”צ אינה נחשבת נזק בפועל, אלא רק אם תניף עליו סכין. אבל לפי תורתנו הקדושה, זה שהאדם סבור שהוא יכול לעשות כל מה שבא לו, זה אסון ממשי, כי אז אין שום חוק שיחייב אותו למשהו, החוקים האנושיים נזילים לגמרי, וליצני הקואליציה – אופוזיציה יכולים לשנות חוקים כפי שבא להם, וכפי מיטב הקנוניות שנרקחות ביניהם. א”כ האם לפי”ז אנו יכולים לבנות חברה מתוקנת?

רק כאשר האדם לא עושה מה שהוא רוצה, אלא מה שאלקים רוצה, אז הוא קונה את חירותו האמיתית, ויוצא לחפשי מתחת עריצות התאוות והיצרים שלו, אבל כאשר הוא עושה מה שהוא רוצה, אין לו חירות כלל, כי הוא ממש משועבד לאהבה העצמית שלו.

זו דעת התורה, הפך דעת הבג”ץ.

האם אנו צריכים להתרעם על הבג”ץ?

ודאי שלא, כי זה שהבג”ץ פוסק שאשה היא בעלת הבית על גופה, זה גם אנחנו חושבים, ועושים, פעמים רבות אנו עושים מה שמתחשק לנו, ולא מה שהבורא מצוה אותנו. א”כ מה לנו כי נלין על הבג”ץ, הם בסך הכל מבטאים את מה שאנחנו בעצמנו חושבים ועושים.

עלינו לתקן את עצמנו, ולא אותם.

Cart
  • No products in the cart.