בס”ד
פרשת בראשית א’, ו’:
“ויאמר אלהים: יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים”.
מה המשמעות של המושג “בין מים למים”? אומר הזוהר הקדוש: בין מים עליונים לבין מים תחתונים.
כמו”כ כתוב (שם ז’): “ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל הרקיע ויהי כן”. כאן מצויינת פעולה של הבדלה. חז”ל אומרים שהבדלה היא לא דבר פשוט. דאם אין דעת, הבדלה מנין? להבדיל יכול רק הקב”ה. ואדם שיש לו דעת גם יכול להבדיל, כי דעת נקראת דביקות וחיבור, כמו שכתוב: “והאדם ידע את חוה”, ידע משמע חיבור, ע”כ אדם שהוא מחובר עם הבורא גם יכול להבדיל. אבל אם הוא לא מחובר עם הבורא הוא לא יכול להבדיל.
כמו”כ הגמרא אומרת: “תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו”. אינני יודע איך מסבירים זאת בפשט, איך יכול להיות תלמיד חכם שאין בו דעת? אבל לפי דרכינו הדברים מאוד פשוטים: תלמיד חכם יכול להיות מלא וגדוש באמת בידיעות, אבל אין לו דעת, דהיינו אין לו דביקות בהשי”ת, אין לו חיבור עם הבורא. אז ממילא “נבילה טובה הימנו”. כי הגם שנבילה מסריחה מ”מ יש תועלת לבריות הימנה, אבל תלמיד חכם שאין בו דעת מוליך שולל את הציבור כצדיק, ובאמת יש לציבור רק נזק ממנו, כי משתמש בתורה ההפך ממטרתה, כי מטרת התורה היא ביטול הרצון לקבל, ואילו הוא משמש בתורה להגדלת הרצון לקבל.
נמצא, אדם שיש לו חיבור לבורא יכול להבדיל, אבל האדם בפני עצמו לא יכול להבדיל,כי רק לבורא יתברך יש את הכח להבדיל בין קודש לחול, הבורא הוא יכול לתת לאדם את הכוח להבדיל ולדעת את ההפרש בין קודש ובין חול, להבדיל בין העמים לעם ישראל, ולהבדיל בין ששת ימים לשבת.
והנה גם בפסוק דנן יש פעולת הבדלה: “ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים”. חז”ל מפרשים שמים מרמזים על תורה שנאמר: “הוי כל צמא לכו למים”, ואין מים אלא תורה. נמצא, “מבדיל בין מים למים”, היינו מבדיל בין תורה לתורה. דהנה יש מים עליונים ויש מים תחתונים, יש תורה שהיא לא לשמה שנקראת מים תחתונים ויש תורה לשמה שנקראת מים עליונים. מה ההבדל בין תורה לשמה ותורה שלא לשמה? תורה שלא לשמה האדם לומד כי הוא רוצה לקבל, תורה לשמה הוא לומד כי הוא רוצה להשפיע, ולא לקבל, דרוצה שהקב”ה יברא לו לב חדש, לב של השפעה, וזה נקרא מים עליונים. נמצא, הקב”ה צריך לעשות הבדלה מיוחדת בין התורה הזאת לתורה הזאת, כמו שהוא צריך להבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין ששת ימי המעשה לשבת. אבל ההבדלה שהקב”ה עושה צריכה להאיר בלב האדם, שאין מדובר על הקב”ה כלפי עצמו, דלית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל, אלא פעולת ההבדלה הזו צריכה להיות ניכרת בלב האדם.
ולמעשה יסוד כל ההבדלה מונח בתורה, בענין תורה לשמה ותורה שלא לשמה. בראיה מבחוץ אדם יכול להיות כל כולו כאילו קודש – לומד תורה מהבוקר עד הערב, אבל בכל זאת כל עסקו בתורה יהיה מבחי’ מים תחתונים. ויכול להיות שהוא לא כל כך עוסק בתורה ובכל זאת יהיה בבחי’ מים עליונים. דהנה אמרו חז”ל: “אחד המרבה ואחד הממעיט בלבד שיכוין ליבו לשמים”. יכול להיות שאדם ימעיט, מבחוץ אנחנו נראה שהוא לא לומד כל כך הרבה, אבל אם יכוון ליבו לשמים, הוא עוד יותר גדול ממי שמרבה.
זה שכתוב: “ויאמר אלהים יהי רקיע”. אלהים נקרא מידת הדין, כי דוקא על ידי מידת הדין, דהיינו על ידי ביקורת עצמית, האדם יכול להבדיל בין מים למים. כי סתם אנשים ברחוב לא מבדילים בין קודש לחול, אלא מסתכלים על הפעולה מבחוץ ותו לא, רואים שאדם לומד תורה, אזי כבר נחשב כקודש, אדם עובד נחשב כחול. אבל אליבא דאמת אדם צריך לחקור (לגבי עצמו לא לגבי אחרים) איזו תורה זאת התורה שלו, האם תורה דמים עליונים, או שמא תורה דמים תחתונים?
“ויעש אלהים את הרקיע”, את פעולת ההבדלה הזאת. כל מקום שכתוב ענין “עשיה” מרמז על ענין של אמונה. כי צריך להאמין למעלה מהדעת שתורה לשמה יותר גדולה וחשובה מתורה שלא לשמה, באשר גופינו אומר להפך: שתורה שמביאה תועלת עצמית היא החשובה, משא”כ תורה שמחנכת לנתינה לאחרים, אבל לי לא יהיה מזה כלום, אינה כ”כ חשובה. וצריך להאמין לדברי רבותינו שיש הבדל כל כך גדול בין מים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל הרקיע, מבחי’ האמת, וממילא מבחי’ חשיבותם.
ומהו המושג “רקיע”? אומר רש”י כאן: מלשון הברכה “רוקע הארץ על המים”. רוקע מורה על בניה. כשהקב”ה אמר “יהי רקיע”, נקרשו שמים ונתגבשו. מהו הרקיע והגיבוש מבחינה רוחנית? ויל”ו, דההבדלה בין תורה לשמה ובין תורה שלא לשמה אשר נעשית ע”י נקודת האמת שבאדם, היא הקרויה רקיע, וההבחנה הזו באה לאדם רק מן הבורא. ההבחנה הפנימית הזו, ההתגבשות ההכרתית בהבדל בין מים תחתונים לעליונים, זה נקרא רקיע. אדמו”ר זצ”ל היה אומר שזה תלוי בשורש נשמה. אצל אנשים שיש להם שורש נשמה המאיר להם, אזי הבחנות אלו לא יכולות להיעלם. יש אנשים שזה יותר תלוי אצלם בחברה, אם הם מתחברים לחברה טובה אז הם מבינים, אבל אם הם יעזבו את החברה אזי זה יעלם להם.
והנה בענין פסח שני כתוב, שהיו אנשים שהיו טמאים בפסח הראשון במדבר, או שהיו בדרך רחוקה. ע”כ באו למשה רבינו ואמרו לו: לא יכולנו לעשות את הפסח כי היינו טמאים, היינו בדרך רחוקה, ע”כ בשבילם משה קבע את הפסח בחודש השני באייר. וביאור הענין, דהנה כאשר יש לאדם את ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים, אזי בזמן שרואה שמכוון לתועלת עצמו מרגיש עצמו כטמא. וזהו שאומר הכתוב שהיו “אנשים טמאים לנפש אדם”, דהיינו שרואה שהוא נמצא בגדר מים תחתונים. והנה כתוב במדרש שמים תחתונים כאילו באים בטרוניה כלפי הקב”ה – הם גם רוצים להיות לפני המלך, ולא להיות מנותקים מן המלך. זו היתה הטענה של האנשים הנ”ל: אנחנו גם רוצים לעשות את הפסח, הפסח מורה על תיקונים מסוימים בנפש האדם, הפסח זו הארה מסוימת לנפש האדם, אז למה ייגרע חלקנו אם אנו לא נמצאים במדריגה הזאת? אם אנו נמצאים במצב של קבלה, ובדרך רחוקה, שאנו רחוקים מהקדושה, הלא בכל זאת אנו רוצים להתקרב לה’. ע”כ משה קבע להם את החודש השני הוא חודש אייר. ניסן הוא בחי’ חסד ואייר הוא בחי’ גבורה. ז”א היות והם היו במצב של הכרת הרע, אשר נקרא גבורות, ע”כ קבע להם את בחי’ זו דשמאל בכדי לעשות את הפסח, דהיינו לעשות את התיקונים הנדרשים ולהשיג את האורות מבחינתם, שהיא בחי’ שמאל.
