בס”ד
“ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו, ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו” (בראשית ל”ב, כ”ד-כ”ה)
הזה”ק לומד את כל הפרשה הזאת לא במימד היסטורי אשר שייך לעבר, אלא במימד הוראתי ששייך להווה, ששייך לדור שלנו:
“ויוותר יעקב לבדו”, כמ”ש: “הן עם לבדד ישכון בגויים לא יתחשב”, יעקב, שהוא בחינת ישראל שבאדם, נשאר לבדו בודד בין כל העמים, הוא לבדו הולך בדרך האמונה למעלה מהדעת, למעלה מהשכל, למעלה מההגיון. הוא לבדו הולך בדרך ההשפעה לזולת, החסד ואהבת הזולת. “ויוותר יעקב לבדו” – הוא הולך לבד.
“ויאבק איש עמו”, זהו הממונה של עשו, הממונה של עם האדומים. ”עד עלות השחר” – המאבק הזה הוא מאבק שנמשך לאורך כל ההיסטוריה, ולאורך כל חיי האדם. הוא גם מאבק פיזי, אבל הוא בעיקר מאבק רוחני, “עד עלות השחר”.
אומר הזה”ק: ויאבק הוא מלשון אבק, כי בחינת עשו באה מאבק. בניגוד לשכינה הקדושה שמכונה בשם עפר או אדמה שמוציאה פירות. האבק אינו מוציא פירות, הוא נמצא בכל מקום, אבל איננו מוציא פירות, כך היא גם בחינת עשו, המסמל את הרצון לקבל, כי הרצון לקבל נמצא בכל מקום ובכל מצב. אבל מי שהולך בתכונת האהבה העצמית והאגואיזם שהיא בחינת עשו, לא מוציא פירות. כמ”ש הזה”ק (הקסה”ז, מאמר אותיות דרב המנונא סבא): “אל אחר אסתריס ולא עביד פירי”. אל אחר הוא מסורס ואינו עושה פירות. דהנה פירות משמעותם זכיה בחיים אמיתיים, חיים של דביקות במלך מלכי המלכים, וזה אינו קיים אצל ההולכים בדרך הס”א, כי “רשעים בחייהם קרויים מתים”. אבל אצל הצדיקים נאמר: “והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, וכל אשר יעשה יצליח”. והגם שחיי הצדיקים הם חיים קשים, חיים של הליכה נגד האהבה העצמית, מ”מ “צדיקים במיתתם קרויים חיים”. פירוש: ע”י שממיתים את הרצון לקבל, הם זוכים להדבק בחי החיים.
“ויאבק איש עמו עד עלות השחר”, אומר הזה”ק: עלות השחר הכוונה – עת הפצעת אור גאולתנו, שאז ממשלתו של עשו עברה וחלפה. וכך יהיה לעתיד לבוא. כי הגלות דומה ללילה וחושך, ואותו אבק שולט על ישראל והם מושלכים לעפר, עד שיתעלה האור ויאיר היום. ובזמן שהקב”ה יקים את ישראל ויוציאם מהגלות, אז יפתח להם פתח אור דק מדק וקטן מאוד, ואח״כ יפתח להם פתח אחר מעט גדול ממנו עד שהקב”ה יפתח להם את השערים העליונים הפתוחים לארבע כנפות העולם. כי לא תתגלה ישועתם בבת אחת, אלא בדומה לשחר שהולך ואור עד נכון היום. וכן כל מה שעושה הקב”ה לישראל ולצדיקים שבהם הכל כן הוא, שמושיעם לאט לאט ולא בפעם אחת, בדומה לאדם שנתון בחושך, ותמיד בחושך היה משכנו, שבעת שרוצים להאיר לו, צריכים תחילה לפתוח לו אור קטן כפתחו של מחט, ואח”כ מעט גדול ממנו, וכן בכל פעם יותר עד שמאירים לו כל האור כראוי. זה הפירוש של הפסוק “ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו עד עלות השחר”, עד אז נמשך המאבק של יעקב בשרו של עשו.
וכל זה נכון הן לגבי כללות עם ישראל, והן לגבי האדם הפרטי: הפצעת הגאולה היא לאט ובהדרגה. ומדוע אין הפצעת הגאולה יכולה להיות בבת אחת ומהר? התקצר יד ה’ ח”ו? אלא זהו לטובתו של האדם. כפי שאם פותחים אור בחדרו של אדם ישן בבת אחת, אזי הוא מסתנוור ומתעוור, כך גם מבחינה רוחנית. דהנה ענין הגאולה אינו כפי שמדמיינים רבים, שהוא עניין של תענוגים גשמיים. אלא להפך, אז הוא זמן של שימת כל התענוגים הגשמיים בצד, ואז זמן של הפצעת אור אהבת הזולת ואהבת ה’. ונדמה לעצמינו שמלך המשיח יבוא היום, ותינתן בידו הממשלה, והוא יחוקק חוקים של ביטול כל הקנינים העצמיים, היינו שאין לאדם לא דירה ולא כסף ולא שום רכוש, אלא הכל שייך לכולם. וצריך לחלק את כל אשר לו לאחרים. הלא כולם יתקוממו לנוכח הגזירות האיומות… הלא נכון להיום, אם אדם צריך לתת כמה שקלים עבור הזולת וצרכי הכלל, כבר סבור שבאים להרגו נפש, ולקחת את ציפור חייו, ועוד מעט ועושקים אותו לגמרי… עאכ”ו, אם יפציע אור הגאולה מהר מדי, אדם לא יוכל לעמוד בזה, אלא צריך להתרגל בנתינה לחברה, ובצמצום הרצון לקבל המשתוקק לתאוות הגשמיות, לאט לאט, באופן שאדם יוכל לסבלו.
*
“ויגע בכף ירכו, ותקע כף ירך יעקב בהיאבקו עמו”. שרו של עשו נוגע בכף ירכו. אומר הזה”ק – שהירכיים נקראות תמכין דאורייתא, התומכים של התורה. יעקב הוא בחינת התורה, והרגליים, הירכיים, שעליהם עומד הגוף, הם הבסיס של הגוף, הם תומכי התורה.
מסביר רבנו רבנו בעה”ס את המשמעות הפנימית של הדברים כך: התומכים של הדבר הם למעשה הסיבה שעליה מבוסס אותו הדבר. אם כן, התומכים של התורה הם הכוונות שהאדם צריך לכוון בעת עסקו בתורה. כי עשו לא רצה להיאבק עם עצם התורה של יעקב, אבל הוא רצה להיאבק עם התומכים של התורה, דהיינו עם הבסיס שעליו עומדת כל התורה, והבסיס ההוא צריך להיות עניין הכוונה להשפיע נחת רוח לה’, ולא לעסוק בתו”מ מצד תועלת עצמו. וכאן ראה עשו מקום חסרון שהוא יכול להשתלט עליו, כאן הוא יכול להיאחז, כאן הוא יכול לפגום. ולכן כאן הוא נתן את כל העוצמה של הקלקול שהוא יכול לקלקל.
אם כן הבה נשכיל בדבר: לא נגע הממונה של עשו בעצם התורה, אלא בתומכים של התורה, בירכיים, דהיינו בכוונה, כי זהו הדבר שצריך תיקון בדורינו. כולם ברוך השם עוסקים בתו”מ, וישיבות מוקמות ב”ה, והחסידויות מתפתחות, ולומדי התורה הולכים ומתגברים, וכבר הוקמו אין ספור שיעורים בדף היומי, ואפשר להאזין לשיעורים בטלפון, או בקלטות, או ברדיו, או באינטרנט. אבל השאלה היא – על איזה בסיס עומד הכל? האם על בסיס של אהבה עצמית, או על בסיס של דביקות ה’ ואהבת ה’? אם על בסיס של אהבה עצמית, הרי זו עבודה זרה, שאין לה חיבור להשי”ת.
את זה הצליח שרו של עשו לקעקע, והראיה – שענין זה אינו מענין אף אחד, כי כולם מחשיבים רק את התו”מ, אבל תומכי התורה הם ענין שאין דנין בו, ואין לומדים אותו, וממילא גם אין מתקנים אותו.
ובעזרת ה’ נזכה שיאיר ה’ עינינו לכוון את הכוונות הנכונות, ולתת את הבסיס הנכון לתורה ולמצוות, ואז תאיר גאולתנו בדרך הנכונה, לאט-לאט עד הארה גמורה.
.
