בס”ד
העניין של בקשת הסליחה שמבקשים מהקב”ה בימים הנוראים: אין משמעותו כמו מין סליחה פורמלית בין אדם לחברו. אחד ניגש לשני מבקש סליחה, אזי השני אומר: אני סולח לך. כלומר אני מוותר לך, אני לא מחשיב את מה שעשית לי, אני מתפייס אתך. אבל כשמדברים לגבי הקב”ה, סליחה זה לא ענין פורמלי, אלא סליחה זהו מצב רוחני. מהי הסליחה? שאדם מרגיש את מציאות ה’, מרגיש געגועים לה’, מרגיש כמיהה לה’, מרגיש שכדאי לתת את כל העולם הזה בשביל הקב”ה. המחשבות והרצונות האלו נקראות סליחה. ה’ שולח את המחשבות האלו לאדם, והן בעצמן מהוות סליחה. מה שאין כן אם זה לא קורה, האדם נשאר כמו שהוא היה, מרוחק מה’, ויש לו בראש כל מיני שטויות של העולם הזה, אז זה סימן שהקב”ה לא סלח לו. הסליחה משמעותה קירוב. נמצא כשמבקשים מה’ “סלח לנו” זה לא באופן פורמלי, אלא הכוונה – אנו מרוחקים, ומבקשים מה’ שיקרב אותנו.
לכן אומרים בסליחות: “הנשמה לך, והגוף פועלך, חוסה על עמלך“. אנו אומרים לה’: אתה יצרת אותנו, הנשמה והגוף, הכל יצירת ה’. ע”כ היוצר צריך לחוס על היצירה. כמו האבא שהביא את הבנים לעולם, אזי הוא צריך לחוס עליהם, לכוון אותם, להדריך אותם. כך גם אנו מבקשים מהקב”ה, שהוא היוצר שלנו, אנו בלעדיו שום דבר, לא היינו מתחילים בכלל. כל היצירה של האדם היא ע”י ה’. האדם צריך לדעת ששום הגה לא בא מכוחו, רק הכל מכוח ה’. ולכן אנו מבקשים מה’ שיעזור לנו ללכת בדרכיו.
