מצוות סוכה
הסכך צריך להיות מפסולת
דבר משונה, אדם צריך לצאת מן הבית שלו, ושבעה ימים לגור במבנה ארעי כזה, של דפנות מעץ עם סיכוך של מקלות או ענפים שונים. וזו מצוה מן התורה.
מה השורש הרוחני של כל זה?
מה הרווחים שנפש האדם צריכה להרויח מן הפעולות הללו?
הענין העיקרי הוא הסכך, שצריך להיות דוקא מצמחים תלושים, וכפי הגדרת הגמרא מפסולת גורן ויקב.
הסכך מסמל את כל הפסולת שיש בחיינו, גורן – גר הייתי בארץ נכריה, זה שהאדם מרגיש את עצמו גר וזר בכל הנושא של התורה והמצוות. יקב – מלשון נוקב שם ה’, כי אדם פעמים רבות מקלל את השי”ת, כאשר יש לו צרות, גם אם לא עושה זאת בפיו, אבל עצם הרגשתו הרעה מקללת את בעל הבית של חייו, שהוא הבורא יתברך.
יש הרבה פסולת בחיינו, תאוות ויצרים וגאווה ועצבים ורוגז וכעס, ופחדים ודאגות, וכו’, כל אלו לא אמורים להיות בחייו של האדם. כל הפסולת הזו עושה נתק וחציצה בין השמש לבינינו, כלומר בין הקב”ה לבינינו. הפסולת הזה מכריחה אותנו ליצור מתווה של אמונה בתוך נפשינו, דאם לא נעשה זאת, נתרחק מאת אור פניו יתברך ללא תקנה. הפסולת היא חלק בלתי נפרד מחיי היום שלנו, ומטרתה היא להביאנו לאמונה, או שנצטרך להגיע לרופא.
א”כ כאשר אנו נמצאים בסוכה עלינו להרגיש שאנו נמצאים תחת הסכך, דהיינו תחת מתווה של אמונה, ולכן מכנה הזה”ק את הסוכה בשם “צילא דמהימנותא”. צל המביא לידי אמונה. פסולת של החיים אשר מביאה לידי אמונה. אדם שאינו מרגיש שיש לו פסולת, אינו צריך כלל סוכה, מבחינה פנימית. כי חיוב מצוות סוכה הוא רק מחמת הפסולת המציקה (כמובן מבחינה חיצונית צריך לקיים מצוות סוכה, בלא קשר למצב הפנימי כלל).
בסוכה חייבות להיות דפנות, כי חלל בלי דפנות אינו חלל. הדפנות מייצגות את החיובי, והחלל את השלילי, בדומה לחלל של כוס, שיש את הדפנות של הכוס, ויש את החלל עצמו. הדפנות הן התורה והמצוות. כאשר הסבל בחיינו נתמך ע”י התורה והמצוות, אז הוא הופך למשמש לקדושה, אבל כאשר הסבל שבחיים אינו קשור לתורה ומצוות, א”כ הוא חלל ללא דפנות, ואינו מגיע לתפקיד חיובי.
לכן אמרו חז”ל “צא מדירת קבע, ושב בדירת עראי”, כלומר צא מן המצבים הקבועים שלך, של נהנתנות ואהבה עצמית ורצון לקבל, צא לחיים אחרים, שבשבילך הם ארעיים, חיים של אמונה. תביא את הסבל בחיים לחיבור עם האמונה באלקים חיים, כי זו מטרת כל הסבל. ע”ד שהשי”ת אמר לאברהם: “לך לך מארצך וממולדתך ובית אביך, אל הארץ אשר אראך”.
נוי סוכה
הסוכה חייבת להיות מקושטת ונאה. מדוע? כי רוב בני האדם מואסים באמונה, היא לא מתווה נעים מצד הטבע, אבל תופעות של סבל ומועקה בחיינו מכריחות אותנו ללכת בדרך האמונה, עמ”נ לאפשר הישרדות. אבל לו האדם היה יכול לוותר על הסבל ועל האמונה, היה מוותר. א”כ האמונה אינה נעימה לנו, כי לא נחמד לנו לתפקד באופן כזה של אמונה, להאמין בכל מיני דברים, שאין אנו בטוחים מצד השכל באמיתותם. וכל זה הוא מצד הטבע. אבל מצד האמת האמונה היא כלי יקר מאד לתקשורת עם הבורא. האמונה היא מצוה נשגבת המביאה לדביקות עם הבורא.
לכן אנו חייבים לקשט את הסוכה, רמז לכך שהאמונה צריכה להיות אצלינו יפהיפיה ומקושטת, לא בדיעבד, אלא דבר יקר ונעים.
הסכך תלוש ואינו מקבל טומאה
ההלכה אומרת שהסכך צריך להיות מצמחים, אבל שאינם מחוברים לקרקע, וכן לא מכל מיני כלים, מטעם שהם מקבלים טומאה, אלא צריך להיות מקורות עץ או ענפי אילן וכדומה.
שורש הדבר: הסכך מרמז על האמונה, והאמונה צריכה להיות תלושה מארציות, כלומר – לא להאמין בבורא מטעם האהבה העצמית, אלא מטעם שכך הבורא רוצה.
האמונה צריכה להיות פשוטה, ולא ככלי מתוחכם, דאז אינה מקבלת טומאה. אבל אם היא משמשת לא בפשטות, אלא ככלי מתוחכם עמ”נ להשיג רווחים לאדם, ולא עמ”נ להשפיע, אזי היא מקבלת טומאה.
ושמחת בחגך
כתוב “ושמחת בחגך והיית אך שמח”. הגמרא אומרת “אכין ורקין למעט באו”. כלומר: כל מקום שכתוב בתורה “אך” או “רק” זה בא למעט משהו. פירוש: כאשר האדם מרגיש את עצמו ממועט, לא משנה הסיבה, אם היא גשמית, או נפשית או רוחנית, צריך להכניס לתוך תודעתו שזו פעולת הבורא, ולא יכול להיות מצב יותר טוב מזה, וזה”פ “והיית אך שמח”, כלומר למרות שאתה “אך”, אעפ”כ תהיה שמח? איך ע”י תודעה אמונית.
“ושמחת בחגך”, אמר רבינו בעל הסולם: חג הוא לשון מחוגה. המחוגה עושה שרטוט עגול, המורה על שלימות. דאדם צריך לדעת אף במצבים לא סימפטיים שהכל שלם לגמרי, אלא שהוא עדיין אינו מזוכך מספיק, וממילא אינו זכאי לראות זאת. הכל נראה בעינינו כלא תקין, אנדרלמוסיה שלימה – שחיתות, אלימות, קורונה, התפרקות כלכלית, התפרקות בכלל. אבל אנו צריכים להאמין למעלה מהדעת שהמצב שלם בתכלית השלימות. הבורא מוביל אותנו ואת כל העולם לגאולתנו ולשלמותנו, לעיתים במידת הדין ולעיתים במידת הרחמים, והכל מתוך אהבת נבראיו.
אושפיזין
אושפיזין מגיעים לסוכה כל יום, בכל יום אורח מיוחד – אברהם יצחק יעקב משה אהרן יוסף דוד. ז’ נשמות מיוחדות כלליות, שלכל נשמה יש דרך מיוחדת בתקשורת עם הבורא, וכל נשמה מתווה לכל אחד מישראל דרך נפלאה.
אברהם – דרך החסד והאהבה.
יצחק – דרך התגברות על היצרים.
יעקב – הדגשת האמת.
משה רבינו – הדגשת חשיבות התורה.
אהרן הכהן – דרך השלום בין אדם לחבירו.
יוסף – שמירת הברית.
דוד – הלל ושבח כדרך לקבלת עול מלכות שמים.
כוונת הדברים – שבכל יום מימי הסוכות מתגלה האור המיוחד של אותה הנשמה השייכת לאותו היום. היכן זה צריך להתגלות? בתודעה של האדם. זה צריך להרשם בתודעה, ולהביא לאדם מתווה לכל השנה כולה לעבודתו.
