(ז) זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ:

רש”י: זכור ימות עולם – מה עשה בדורות ראשונים שהכעיסו לפניו:
בינו שנות דור ודור – דור אנוש שהציף עליהם מי אוקינוס, ודור המבול ששטפם.

דבר אחר: לא נתתם לבבכם על שעבר, בינו שנות דור ודור להכיר להבא שיש בידו להיטיב לכם ולהנחיל לכם ימות המשיח והעולם הבא:
שאל אביך – אלו הנביאים שנקראו אבות כמו שנאמר באליהו אבי אבי רכב ישראל:
זקניך – אלו החכמים:
ויאמרו לך – הראשונות:
רש”י רומז כאן להתבוננות גם בדרך תורה וגם בדרך יסורים. כי כאשר אנו מתבוננים בעבר, רואים אנו יסורים איומים שהביא על המורדים בו, סוגים שונים של יסורים. ולעומת זאת אנו יכולים לקנות דרך תורה, ולהטיב את התנהלותנו, גם בחיצוניות וגם בפנימיות, ולקנות גן עדן עלי אדמות. וכן הוא באדם אחד, יש לאדם להסתכל על דרך תורה ודרך יסורים, אצל עצמו.

(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

רש”י: בהנחל עליון גוים – כשהנחיל הקב”ה למכעיסיו את חלק נחלתם הציפם ושטפם:
בהפרידו בני אדם – כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן אלא יצב גבולות עמים, קיימם ולא אבדם:
למספר בני ישראל – בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון:

רש”י רצ”ל שכל ההתנהלות האנושית הקדומה, וגם בהווה, תלויה במספר בני ישראל, אע”פ שבני ישראל הם מספר קטן, מ”מ כיון שהם מבחינה גנטית מסוגלים לגלות את האלוקות שיש באדם, לכן כאשר הקב”ה הושיב גוים בכדור הארץ, הפריד מדינות ועמים, הכל היה מתוך כוונה ותכנון, שבשלב הסטורי מסוים יוכלו להפגש עם בני ישראל, ולהתקן. וכן הוא באדם אחד, כל בחינות הרצונות של גוים שיש באדם, וכל הרשויות של הגוים שבאדם, צריכות בשלב מסוים להכנע לתכונת ישראל שבאדם.


(ט) כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:

רש”י: כי חלק ה’ עמו – למה כל זאת? לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם, ועתיד לצאת. ומי הוא חלקו? עמו. ומי הוא עמו? יעקב חבל נחלתו. והוא השלישי באבות. המשולש בג’ זכיות – זכות אבי אביו, וזכות אביו, וזכותו, הרי ג’ כחבל הזה שהוא עשוי בג’ גדילים. והוא ובניו היו לו לנחלה. ולא ישמעאל בן אברהם ולא עשו בנו של יצחק:
רש”י מסביר שעליונותו של יעקב היא בזה, שהוא בנוי מג’ קוים: אברהם יצחק והוא עצמו. כלומר: הנשמה, הגוף, והמיזוג שלהם, שהוא עיקר התכלית הנרצית מקיום התורה והמצוות.

הפסוק מציין שיש ב’ חלקים להוי”ה: א) עמו. ב) יעקב.
עמו מלשון עימי אתה בשותפות, מצב עליון של האדם, כאשר הוא מתחבר להקב”ה ונעשה שותף שלו. כי מהו המפעל שצריך לעשות כאן? בשביל מה הקב”ה ברא את כל המציאות הזו? להפוך מציאות איגואיסטית למציאות של אמונה ואהבה, וכאשר האדם עושה זאת הוא מוגדר בשם “עמו”, כי הוא עם הקב”ה בשותפות.

יעקב מלשון עקב, שיא הקטנות. כאשר האדם נמצא במצב רוח נמוך ביותר, יאוש, עצבות, חושך וחידלון. אם האדם מסוגל לומר שהוא רוצה לעבוד את השי”ת בשמחה גם באופן הזה, הריהו יעקב חבל נחלתו של הקב”ה. אם הקב”ה רוצה שאעבוד אותו בצורה הנמוכה והנוראית הזו, אני מוכן לעשות זאת בשמחה, בכדי שיהיה נחת רוח להקב”ה. והגם שאינני מבין כלום, למה הקב”ה צריך שיעבדו אותו בצורה כ”כ חשוכה וגרועה, מ”מ מי אני שאעשה ביקורת על השם הגדול והנורא, ואני מתבטל כלפיו, ואני אוהב אותו, מתחבר אליו גם כך. וזהו “יעקב חבל נחלתו”, חבל מלשון חָבָל, הגוף אומר על המצב הזה: כ”כ חבל על האדם שצריך ללכת בכזה חושך. ובכל זאת האדם מקבל זאת בשמחה.

Cart
  • No products in the cart.