לפי תפישתי, הנקודה דקדושה שיש בעם ישראל אצל כל אחד ואחד, היא נקודה פוטנציאלית של הליכה נגד הטבע של האיגואיזם (כמובן שמי שלא מממש את ההליכה הזו, אזי זה נשאר בגדר פוטנציאל בלבד, ותו לא). אבל ההדגשה היא על כך שהאיש הישראלי מסוגל ללכת נגד הטבע שלו, נגד העצמיות שלו, נגד האינטרס, מתוך עבודה קשה, וחינוך, והסגל, וכו’. אבל חסידי אומות העולם לפי תפישתי זה משהו אחר לגמרי. כי רבינו הקדוש אומר שבקרב כל אוכלוסיה יש אחוזים מסוימים שהם אלטרואיסטים בטבע שלהם. נמצא א”כ שאין זה בא ע”י עבודה, אלא זהו פשוט טבע, כמו טבעו של הקוף לטפס על צמרות העצים גבוה גבוה, ולקפץ מעץ לעץ. ואין זו תעוזה ואומץ מצידו, אלא פשוט מתנהג כפי שטבעו מכתיב לו. ולפי”ז יש מרחק גדול בין חסידי אומות העולם, שהם אנשים שמתנהגים באהבה ובהשפעה עם זולתם מצד הטבע של אישיותם, לבין הנקודה דקדושה שיש אצל כל איש ישראלי, שהיא מחייבת אותו עבודה כנגד הטבע. והבן זאת היטב, שזהו מרחק בין שמים וארץ.

ולכן נאמר על עם ישראל: “הן עם לבדד ישכון, ובגוים לא יתחשב”. הפסוק קובע קביעה ממש טוטלית, אפילו לגבי חסידי אומות העולם, מן הטעם שאמרתי לעיל.

וזהו שנאמר בגמ’ (מסכת ע”ז) שגם הגוים ביקשו לקיים מצות סוכה, ונתן להם הקב”ה. אבל הקב”ה הוציא חמה מנרתיקה, ואז הן היהודים והן הגוים יצאו מן הסוכות, אבל הגוים בעטו בסוכה, ואילו היהודים למרות שיצאו לא זלזלו בה. פירוש: צל הסכך מורה על הסתרת מציאות ה’. הסוכה מורה על אמונה בה’, דלכן יושבים בצל הסכך, שזה מורה על כך שאדם מאמין בה’ למרות הסתרה וקושי שמרגיש. יציאת החמה משמעותה שההסתרה בוטלה, והאדם מרגיש את גילוי ה’, וממילא אז האדם יוצא מן הסוכה, דהיינו מן ההסתרה. אבל הגוים בועטים בסוכה בשאט נפש, כי מזלזלים במצות האמונה, ושמחים שכעת יכולים להרגיש בתוך הרצון לקבל שלהם את הבורא, ולא צריכים יותר לעבוד ללא הרגשה. משא”כ היהודים הגם שיוצאים מן הסוכה, מטעם שיש גילוי ה’, אולם אינם מזלזלים במצות האמונה, אלא להפך מתגעגעים אחריה.