מתי אפשר לדבר עם חבר בעניני אמונה ומתי לא ?

א) באם חבר נפל, ונעשה מיואש, תלוי מה הוא מבקש, ומה חסר לו: אם הוא מבקש מהחברים סעד של אמונה, כלומר שאומר שזה מה שמבקש: שהחברים יביאו בפניו דברי אמונה, עמ”נ שיוכל להתעשת ולהתרומם, אזי מצוה לעזור לו.

אבל באם החסרון שלו הוא על גשמיות, דהיינו זה מה שבוער בו כרגע, וזה מה שרוצה להשיג: תאוות גשמיות / שקט ומנוחה / רוצה לחזור לדרך הכלל, היינו להיות דתי כמו כל הדתיים, ללא עבודת המסכים כנגד הטבע, אלא פשוט לקיים תורה ומצוות מבחינה מעשית בשקט ומנוחה כמו כולם, ולא רוצה לשבור את ראשו בבירורי אמת ושקר / רוצה להיות עם המשפחה, וכו’. אזי אי אפשר לעזור לו, כי אינך יכול לתת לאדם מה שאינו רוצה. ואז צריך לעזבו לנפשו, ולא לרדוף אחריו, ולא לנסות לשכנעו, לא להסביר לו את החשיבות של ישיבת החברים, או הלימוד לפנות בוקר, וכו’ וכו’, כי אינו מבקש כעת דברי אמונה. אלא צריך להניח לו לילך בדרכי חייו, ובאם יש לו שייכות לאמת, אזי אחרי שיעבור את סאת היסורים שלו, יחזור חזרה. ובאם לא השי”ת ינחנו כפי שצריך. וכשהיה קורה מקרה כזה אצל אדמו”ר זצ”ל (וקרו מקרים כאלו), ובאו החברים לשאול האם לדבר עם אדם זה, ולנסות לשכנעו לחזור, היה אדמו”ר זצ”ל אומר: לאז העם, זאל הער לויפען – הניחו לו, שירוץ הלאה………

מאידך גיסא אין להחרים אדם כזה, צריך לומר לו שלום כאשר נפגשים עמו במקרה, או אם מגיע לבית המדרש פתאם אפשר להתענין בשלומו. ובאם שואל – אפשר לדבר עמו אך ורק אודות דברים חיוביים של בית המדרש, והשגחת ה’, דברי שמחה ותקוה. ואם צריך איזו עזרה גשמית אפשר לעזור לו. ואין לשאלו: מדוע לא באת, ולנסות לחייבו שום חיוב, או לנסות לעורר את מצפונו וכדומה.

מאידך גיסא צריך להזהר מדעות זרות שעלולות לנשוב בו, כי טבעו של אדם שכאשר מאיזו סיבה שלא תהיה הוא מתרחק מן הקדושה, אזי הוא מפתח בתוך עצמו דעות שונות שיצדיקו את מעשיו. ואינו אומר אז שזרקו אותו מן השמים מחוץ לקדושה, אלא שיש לו דעות שונות להצדיק את עצמו.

ב) באם אני מרגיש שיש בי אהבה כ”כ גדולה לחבר, עד שאיני מסוגל לחיות בלעדיו, ונפשי קשורה בנפשו, אז מותר לי ללכת ולדבר אל לבו. אבל באם אני רוצה לדבר אל לבו, לא מתוך שנפשי בוערת באהבתו, אלא מתוך זה שאני נעשה מרוגז – מה פתאם החבר הזה מפנה לכולנו עורף, ופתאם עוזב את כל הסדרים שלנו, וכאילו הוא מכריז שמאס בכל הסדרים שלנו? וא”כ זה פוגע ברצון לקבל שלנו: איך יתכן שחבר פלוני אינו מוכן לשאת בעול עם כולם, איזו הפקרות זו? ועזיבתו היא כאילו מכריז: אתם ודרככם אינכם שוים בעיני. א”כ הפניה שלי אליו היא מתוך רצון לשלוט עליו, ולא מתוך אהבתו, ע”כ במצב כזה אסור לי לפנות אליו, כי כל זה בא מתוך הרצון לקבל שלי, שרוצה לשלוט עליו.

אלא הדרך צריכה להיות הפוכה: אנו צריכים לשלוט על עצמינו, ולא על השני, ובאם השני מחמת מצוקה שלו, קיבל החלטות לפרוש מן הדרך שלנו ומבית המדרש, צריכים לאחל לו הצלחה רבה, וליתן לו לילך לדרכו. וצריך לחשוב עליו כך: אדם כ”כ יקר ואהוב, באם הוא סבור שיהיה לו יותר טוב במקום אחר, או בדרך אחרת, אזי נאחל לו הצלחה וכל טוב, כי דוקא מתוך זה שהוא כ”כ יקר לנו, אזי צריכים לשאוף שאכן יהיה לו את הטוב ביותר, ולא לחשוב רק על עצמינו. ובדרך כלל נכונה האפשרות השניה, היינו שהפניה אל הפורש היא מתוך הרצון לקבל, ולא מתוך אהבה. ויותר מכך: אם באמת היתה לי אהבה אמיתית אליו, ודאי שלא היה פורש.

מתי צריך להתנתק מחבר

וכל זה מדובר בחבר שנפל, היינו שמרגיש עצמו בשפלות ובמסכנות, אבל אין לו כלים להלחם עם עצמו, אז כך צריך להיות היחס אליו. אבל באם החבר שהלך, הולך עם ראש זקוף, כי מצא דרך אחרת, והוא מתגאה בזה, וגם מבקש להורות אחרים בדרכו, ופתאם שומעים ממנו כל מיני דעות שאינן מתאימות לדרכינו, ולדרך רבותינו. ובכדי להצדיק את עצמו, מטהר את נפילתו בק”ן טעמים, ומדריך אחרים בדרכי שקריו, ואינו נמצא בשפלות, אלא ניכר בו שלא זו בלבד שאינו מתבייש עם עצמו, אלא עוד סבור, שכל החברה אשר הולכת בדרך רבותינו אין בה ממש, וכולה שטות והבל ודמיון, וחבל לבזבז את הזמן על דרך כזו, אזי ההוראות משתנות – עם אדם כזה אין להתחבר, וצריך להרחיקו. כי כעת נפשו מבקשת גשמיות, והמתחבר אליו יקבל ג”כ חסרון לגשמיות, ויבקש להפנות עורף למאבק הרוחני. או שמצא לעצמו דרך רוחנית אחרת, שאינה מחייבת אותו כ”כ כמו דרכינו, ובא להטיל דופי בדרכינו, ולהראות שדרכו היא הצודקת. לכן בעת הזאת אסור להיות מחובר אליו. כי אם באת לעזור לאדם שנמצא בתוך הביצה, שאינו רוצה לצאת ממנה, נמצא גם הוא גורר אותך לתוך הביצה. ונמצא זה כמו “חיבוק דב”, שחיבוק הדב ממית הוא כידוע. כך גם כאשר רואים שאדם פנה עורף לדרכינו, וכבר יש לו תחליפים אחרים צריך לדעת לחתוך עמו את הקשרים, ואז אין לעסוק עמו באהבה, כי האהבה הזו יכולה להמית, אלא אז צריך לנתק את האהבה. אלא האדם צריך לעסוק בעבודתו הפנימית, לתקן נפשו באהבת ה’ ובאהבת החברים, ולא ליתן דעתו לחבר ההוא. ולהתנתק ממנו מבחינה פנימית, כי אינו הולך עוד עימנו בדרכינו.

מהו הגדר של חבר שצריך להזהר ממנו

כל הנ”ל נאמר לגבי אדם שמוכח בעליל שפנה עורף לדרכינו, היינו שרואים באופן פיזי שמפסיק להגיע לכל פעילות, וכשמדברים עמו רואים שרוח אחרת מנשבת בו, ומחפש כוונים אחרים, שאינם שייכים לרבותינו, ופתאם הוא מלא ספיקות. אבל לגבי חברים שנמצאים ומשתתפים בפעילות, ההסתכלות צריכה להיות ההסתכלות הרגילה של אהבה, והסתכלות במעלות של כל אחד ואחד. ובאם אין מציאות שלילית יוצאת דופן מתגלה בעליל, אזי ח”ו מלהסתכל באופן שלילי על השני, אלא כולם אהובים כולם גבורים כולם קדושים. ואין בשום אופן לרגל אחר השני, כי לכל אחד יש עליות וירידות, ומצבים שונים. וביקורת צריך האדם לעשות רק על עצמו בזמנים שקובע לעצמו, ולא על אחרים ח”ו.