א)  1) ישנו חוק טבעי אשר “כל ענף רוצה להדמות לשורשו”, וזה נמשך מכך אשר הנבראים צריכים מכח רצונו ית’, להשתדל להדמות לשורשם שהוא הבורא ית’. ועיקר הענין בזה הוא – אשר כפי ששורשינו רחום וחנון כך גם אנו צריכים להשתדל להיות אוהבים את זולתינו. וזהו לשון חז”ל: “מהו רחום וחנון אף אתה היה רחום וחנון”.  ומכח שורש זה נגזר ענין כיבוד אב ואם, כי כפי שההורים אוהבים את הבן, מצווה הבן להשתדל אף הוא לאוהבם. רק אצל ההורים זהו טבע, ואינם צריכים לעבודה, ואילו אצל הבן זו מצוה ועבודה.

2) וביחס לצווי של “מהו רחום אף אתה רחום” , בודאי שלא נוכל לקבל על עצמינו את ההשתדלות המעשית בו, אם לא נכבד את הבורא ונוקיר את פעולותיו בבריאה. כי רק כאשר נאמין שכל פעולותיו באות עמ”נ להטיב לנבראים, ונקבלם בכל הכבוד הראוי, ובמלוא ההערכה והאהבה, אזי נוכל גם להתאמץ בעצמינו להיות דומים לבורא.

זו א”כ נקודה נוספת בענין כיבוד אב ואם, דעל האדם להכין עצמו לכבד את העליון ממנו, וע”כ צריך האדם לכבד את הוריו, את רבו, או סתם אדם מבוגר, מתוך מגמה כללית זו, להרגיל את האדם לכבד את שורשיו – מולידיו. וע”כ צריך האדם לכבד את פעולות ההורים ולכבדם, לכבד את גישתם לחיים, גם אם אינה קבילה על הגיונו הוא. בדיוק כפי שצריך להאמין שפעולות השי”ת בבריאה נעשות מתוך רצונו להטיב לנבראיו, הגם שאינו מסוגל תמיד לתפוס את ההגיון שבדבר.

ב) ענין הכרת הטובה. על האדם להכיר טובה, למי שממנו באו לו חייו, למי שממנו באו חלק מתכונותיו, למי שדאג לכל צרכיו עד אשר גדל. זהו ענין של הכרת האמת –  שהאדם קיבל רבות ממולידיו, והכרה זו צריכה לחייב אותו בכל אשר נרשם בהלכות כיבוד אב ואם.

גם ענין זה מקורו בשורשים הרוחניים. וכך כותב האר”י הקדוש (עץ חיים היכל א”ק שער ו’ פ”ו): “האורות העליונים הם לאורות התחתונים, בבחינת אב אל בנים, אשר חשקו תמיד להשפיע בהם, כמבואר אצלינו בכבוד אב ואם. כי נצוץ אחד מהאב נמשך אל הבן, ואינו זז ממנו לעולם, וכן הענין בכאן ביוד ספירות, כי העליונים מניחין במקום הראשון קצת הארה הנקראת רשימו, כדי שמשם יומשך הארה לתחתונים”.

עינינו הרואות מקטע נפלא זה, אשר כל ההשפעות הרבגוניות הנמשכות מן ההורים אל הילדים, מקורן למעשה ברוחניות, כי גם במדרגות הרוחניות, היותר עליונות חושקות להשפיע לתחתונות, ואף לאחר הסתלקותן מניחות רושם מאורן בכדי שיחיה את המדרגות התחתונות. והנה ענין זה מחייב את הענפים מצד הכרת הטובה, להתאמץ להשפיע לשורשיהם. וע”כ ישנו כלל ברוחניות, אשר “כל מדריגה תחתונה ממלאת תמיד את הכלים הריקנים של המדריגה הקודמת”. דהיינו המדריגה התחתונה נולדה מן העליונה, אבל היא ג”כ מחויבת לדאוג שהאור יושפע לכלים הריקנים של העליונה. א”כ המהלך הוא ברצוא ושוב, העליונים דואגים לתחתונים, והתחתונים מצידם צריכים לדאוג לעליונים. ובענפים הגשמיים, החלק של העליונים הוא טבעי, מטעם ישוב העולם, והחלק של התחתונים הוא בלתי טבעי ותלוי בעבודתם.

ג) הזה”ק פרשת עקב אות א’: “ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלקיך”. מצוה זו היא לברך את הקב”ה על כל מה שאכל ושתה ונהנה בעולם הזה. ואם אינו מברך נקרא גזלן להקב”ה. שכתוב “גוזל אביו ואמו”, והעמידו החברים שסובב על הקב”ה ועל השכינה הקדושה, שהם אביהם ואימם של כל הנשמות. עכ”ל.

רואים אנו מקטע זה של הזהר בשנית, את השורש הרוחני של אב ואם. דהואיל ומיחוד קוב”ה ושכינתיה נולדות כל הנשמות, ע”כ יחס הנשמות אליהם כיחס ילדים למולידיהם. ולפיכך אם אדם אכל ולא בירך, דהיינו לא הודה להקב”ה על טובתו אשר גמל עמו, נחשב שנהנה ממזון שאינו שלו, בגזילה. ולוקח הזהר את מוטיב האיסור דוקא מן הפסוק “גוזל אביו ואמו” כנ”ל. וגם מכאן נגזר ענין הכרת הטובה של הבנים לאבותם, והזהירות בכל היחס להורים.

ד) “א”א לבוא שפע אל הבן, אם לא ע”י אביו ואמו, א”כ הדין נותן שהוא חייב בכבודם, והם אינם חייבין בכבודו, אע”פ שהם משורש אחד”. (ליקוטי תורה להאר”י הקדוש, פרשת וירא עמ’ נ”ט). פירוש: גם האב וגם הבן נמשכים משורש אחד שהוא הבורא יתברך, אבל היות שהשפע לא יכול לבוא למסובב אלא ע”י הסיבה, ע”כ המסובב חייב בכבוד הסיבה.