חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

האם ההליכה בדרך רבותינו מהווה מכשול לשמחת הלב ולאפשרות לבטא אותה בחיצוניות ?

שאלה

בס”ד

האם ההליכה בדרך רבותינו מהווה מכשול לשמחת הלב ולאפשרות לבטא אותה בחיצוניות ?

 

תשובה

לכב’ מרת ……………….. שלום וברכה.

הצטערתי לשמוע שכ”כ סבלת והתעצבת אל ליבך בחג הפסח האחרון, היות ונבצר ממך לאכול מעדנים כדרכך, באשר בקהילתנו מחמירים מאד בענין הזהירות מחמץ, ואוכלים רק מאכלים פשוטים. והיות שלא יכולת לשיר כדרכך בליל הסדר, באשר היו גם גברים מיסבים בליל הסדר אצלינו. ואני מקוה שתתעשתי ותדעי רק שמחה בעתיד.

תשובות לשאלותייך:

ש: האם עבודה רוחנית, עבודת ה’ ע”פ דרכו של בעה”ס מהווה מכשול לשמחת הלב? או אפשרות לבטאה באופן חיצוני?

ת: בודאי שלו, לענ”ד שמחת הלב האמיתית ישנה רק אצל אלו שהולכים בדרך עבדות ה’, כי איזו שמחה יכולה להיות יותר גדולה, מאשר הקירבה לבורא העולם? ובודאי שצריך לבטא את השמחה גם באופן חיצוני, כגון שירה וריקוד.

ולגבי שירת אשה יש בעיה לעשות זאת במחיצת אנשים זרים, במחיצת בעלך יכולה את לשיר ככל שתרצי, או כאשר את בחברת נשים (שמעתי שיש זמרות שחזרו בתשובה וממשיכות בהופעות, אבל רק בפני נשים, וזה לגיטימי לגמרי), אבל לא במחיצת גברים אחרים, גם אם את מעבר לפרגוד. זהו איסור חמור שהטילו חז”ל בקביעתם “קול באשה ערוה”. בהתחשב ביצרים שברא בורא העולם במין האנושי, הרי על אשה לתת את דעתה לנקודה זו, שבהתנהגות מסוימת היא עלולה לגרום לליבוי יצרים פסול אצל גבר. ואחד מסוגי ההתנהגויות הללו הוא שירה. ולהפך: כאשר משתוקקת לשיר, ומונעת את עצמה, מטעם שזה רצון הבורא, הריהי מרויחה רוחים הרבה יותר גדולים, רוחים של התקרבות לבורא העולם.

ש: האם “מרבה דעת מרבה מכאוב” נכון לגבי תורה ועבודה אמיתית? האם זו הסיבה שבאופן כללי השמחה בקהילת אשלג היא מאופקת מאד?

ת: משפט זה שנקטת בו “מרבה דעת מרבה מכאוב” הוא נכון  וקולע מאין כמוהו. כי להולכים בדרכי עבדות ה’ באמת יש מכאובים, בהיות חלק מעבדות ה’ ירידה למצרים, ולרדת למצרים, ולהיות משועבד לרצון לקבל, זה כואב מאד. ובאמת כולם נמצאים במצרים, רק בהעדר הכרה בדבר, אין מכאוב, וע”י עבדות ה’ האדם מכיר בזאת שהוא נמצא בשעבוד מצרים. ועכ”ז אני חוזר על דברי הנ”ל, שלדעתי השמחה היותר גדולה היא דוקא אצל עבדי ה’, כי ככל שהגלות יותר גדולה, כך גם גודל הגאולה. אבל זוהי שמחה אמיתית, שמחה של קדושה, ואין לה מניעה להתבטאות גם באופן חיצוני, אם כי מטבע הדברים, כיון שעבדות ה’ היא ענין פנימי בעקרו, לכן רובה של השמחה היא פנימית, ורק מקצתה גולשת החוצה. ולאלה שאין גלות, יש מניעה לחוש את שמחת הגאולה. ודוקא אצלם יש ביטוים חיצוניים יותר גדולים ומופרזים, כי “איסטרא בלגינא קיש קיש קריא” (חבית ריקה כאשר מתגלגלת משמיעה קולות רעש גדולים, משא”כ חבית מליאה אינה משמיעה קולות רעש חיצונים).

 

אצרף כאן ברשותך מכתב של אדמו”ר זצ”ל לאחד מבחירי תלמידיו, בענין דנן:

לכן תדע אחי, כי בכדי לקבל את דרך האמת ודבר אמת של אאמו”ר זצ”ל, אין כעת הרבה אנשים שיהיו מסוגלים לשמוע דבר אמת, כי רק הרבה ילדים אתה רואה.

ומה אוכל לומר לך בזמן שאתה נמצא בבית התינוקות, ואתה מתפעל מהם, שאתה כותב לי שהילדים הם עליזים ושמחים – כי כן דרך התינוק שיהיה עליז ושמח. וידוע הכלל שאין מתחשבים בתינוק בזמן שהוא בוכה ובזמן שהוא שמח, מטעם כי כל התפעלותו והרגשתו וחסרונו הם רק על דברים של מה בכך. ובזמן שאתה רואה שהתינוק בוכה בזמן התפילה אתה מתפעל, וכן בזמן שהוא שמח ורוקד אתה מתפעל, וכותב שאתה מקנא בילדים איך שהם עליזים ורוקדים – ומה אתה רוצה, להיות בחזרה בחינת תינוק?! תדע לך אחי כי כבר עבר לך זמן הילדות, כי טרם שנכנסת לחדר של אאמו”ר זצ”ל היית רוקד כמותם, וד”ל.

 

ממכתב זה רואים שאין להתפעל מריקודים ושירים של אנשים שלא שייכים לעבדות ה’, כי זו אינה שמחה אמיתית. אבל להגיע לשמחה אמיתית זה יותר קשה, מאידך גיסא זהו ענין רוחני נצחי, ולא ענין חולף זמני.

ש: האם השחרור הטבעי וכל בטוי חיצוני נלהב של שמחה משמעותו כסילות וקלות הדעת?

ת: ודאי שלא. השמחה הפנימית מותר לה שתגלוש לריקודים שירים חיצוניים, ותפעיל את הגוף בכל האפשרויות כולן.

ש: האם הצורך שלי להשתתף בקריאת ההגדה, לאכול מעדנים שמעצימים את עונג החג, לשיר ולבטא את השמחה שלי בצורה חיצונית, מקורו בעובדה שאינני שותפה פעילה לעבודת ה’ האמיתית ע”פ דרך בעה”ס?

ת: כולם נמצאים באותה סירה. לכולם יש רצונות עצמיים שונים, שמקורם בטבעים ובתכונות המקוריים השונים של כל אחד. לפיכך לכולם המנהגים הללו של הפסח קשים, כי כולם היו רוצים לאכול ללא שום הגבלות משונות. ובכלל להיות יהודי במלוא מובן המילה הוא ענין קשה, באשר לא נותנים לגוף לחיות במנוחה לפי רצונותיו, א”א לאכול מה שרוצים, צריך לחפש דברים כשרים. וא”א לאכול איך שרוצים, אלא צריך לברך מקודם. ובנימוס ועדינות ולא בחטיפה כחיה. וא”א לאכול כמה שרוצים, כי הקב”ה מתיר לאכול רק מדה מסוימת שלא תקלקל את בריאות האדם, וכו’ וכו’. אבל אדם צריך לעשות חשבון: אם ע”י ההגבלות הללו אני מקיים את רצון מלך מלכי המלכים, כמה גאה אני צריך להיות, כמה שמח אני צריך להיות על זה שהבורא בחר בי, הקטן, מכל העולם כולו, לקיים את רצונותיו, את מצוותיו, ולהיות ממשרתיו. ולפיכך האדם צריך להשתדל ליצר שמחה מכל הנ”ל, ולברוח מדיכאון, והגם שבאמת הגוף משרה דיכאון ועצבות, בזה שלא שומעים בקולו, אבל מי אומר שצריכים להכנע לו? לכן צריכים להדבק בספרים שמהם אפשר לקבל שמחה ורוממות הרוח, מכל הויתורים הללו שעושים למען מלאות את רצון ה’.

וכנסת ישראל נמשלה ליונה, והנה נח שלח את היונה, וחזרה עם עלה זית טרף בפיה, כי אמרה: “מוטב שיהיו מזונותי מרורין כזית, ובידי הקב”ה, ולא מתוקים כדבש, ובידי בשר ודם”. פירוש: אני מעדיפה שמזונותי יהיו מזונות אלוקיים, של הקרבה ויתור חסד ואמונה, ולא מזונות אנושיים של קבלה וגופניות. ובתחילה כמובן הגוף לוחם בזאת, ומשרה עצבות, אבל אחר כך סוף הכבוד לבוא.

ש: האם מקומה של האשה מאחורי הפרגוד בבית המדרש בשבתות ובחגים, כשהיא מנסה להקשיב, בדרך כלל ללא הצלחה, למה שנאמר מבעד חורי ההצצה, מנסה לראות, להרגיש ולהיות חלק ממה שקורה בצד השני של הפרגוד, והנסיון שלה לקחת חלק בקדושה, נועד לכשלון מראש? או במילים אחרות: האם ההתעלות הרוחנית היחידה שנועדה עבורה היא בגידול בניה לקדושה ועבודת השם, ומקומה בבית המדרש הוא כצופה בהצגה ותו לא?

ת: מקומה של האשה לגבי הגברים היא כצופה, כי התורה אינה מתירה ערבוב של נשים וגברים, באשר סופו של ענין זה ידוע, והרה אסון הוא. אבל מי אומר שאין לאשה מקום עצמי, והגדרה עצמית משלה? את ודאי יכולה לבחור בספרים בהם תלמדי, ספרים שמדברים אל ליבך, ועל ידם תתעלי הן מבחינת רצונותיך, והן מבחינת מחשבותיך, ותדבקי באור האלוקות, ותהיי מאושרת מאד. גם יכולה את להרבות במעשי חסד וצדקה, יש הרבה מה לעזור בקהילתנו, ישנן נשים שהן ברוכות ילדים, וצריכות עזרות שונות, אם בבישול, או בהשגחה על ילדים, כל חסד מקרב לבורא, וכל קירבה פירושה אושר ושמחת אין קץ. וזאת מלבד התפקיד העליון של “עקרת הבית”, בנין הבית היהודי מוטל כולו על כתפייך, גידול ילדייך בקדושה ובטהרה בעז”ה, טיפוח הבעל ועידודו להרבות בלימוד תורה ובחסד. תפקיד דגול ונשגב.

הייתי ממליץ לך לקרוא את הספרים הבאים: א) “הכל לאדון הכל” של רוחמה שיין. ב) “נפש חיה” של הרב פינקוס. מספרים אלו אפשר ללמוד רבות לגבי תפקידיה של האשה, ויכולות ההתעלות שלה (ובכלל כדאי לך לחפש ספרים מן הסוג הזה, שבהם מודגשת עבודת האשה, תפקידה הנעלה ביהדות, וכו’. יש ספר שיצא ע”י חב”ד על תיפקוד נשים ברוסיה, מול המשטר הקומוניסטי, ג”כ ספר מעולה, וכו’ וכו’, צריך להתענין בחנויות הספרים. יש גם קלטות ודיסקים בנושא). האשה אינה צריכה לקבל את התפקיד שהועיד לה הבורא כמין עונש ח”ו, אם היא עושה כך, הריהי ראייתה מעוותת היא. אלא צריכה לראות את תפקידיה בתור מתנה ופרס שנתן לה אדון הכל, בכדי לשרתו, ולהתקרב אליו.

ש: האם יש טעם בניסיון למלא אחר מנהגיהם של ענקי רוח כמו בעה”ס, כאשר אני כ”כ רחוקה מדרגתם הרוחנית, ובאופן טבעי, מה שגרם להם עונג, כמו למשל התגברות מוחלטת על תאוות הגוף, גורם לי לעצבות?

ת: שוב, כולם באותה סירה, וכולם הם בעלי תאוות גופניות, ולכולם הגוף מכניס עצבות, כאשר אדם מונע את הגוף מלהשתולל בתאוותיו. אבל זו מלחמתנו מלחמת היהודים, אחרת במה אני יהודים? ובמה אני קרויים אדם? וסוף הכבוד לבוא. כי אם האדם מתרגל בזאת, לאט לאט מקבל שמחה מקדושה.

 

בכבוד רב

א. מ. גוטליב

slot qris