מעוניינים להישאר מעודכנים?
לכבוד הרב שלום,
שמעתי שיעור מרבנית מסוימת והבנתי מדבריה: שאישה יכולה לתכליתה רק באמצעות הגבר (כיוון שאין לה תורה). ואילו גבר יכול להגיע לתכליתו באמצעות התורה – גם אם אין לו אישה.
וכך כתוב בספר אהל רחל:
ואלו הם דברי שלמה: “אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי” (קהלת ז, כז).”אדם” הוא שם לחיבור איש ואשה, ככתוב “זכר ונקיבה בראם, ויברך אותם יקרא שמם אדם” (בראשית ה,ב).
ואמר שלמה כי במצב של “אדם”, היינו איש ואשתו יחדיו, הרי שניהם יכלים לבא לשלמות תכליתם – אם כי מעטים הם הזוכים לכך.
ויתכן גם ש”איש” יחידי, יתעלה מחסרון היותו “לבדו”, ויגיע אף הוא לשלמות – בכוח התורה.
אבל “אשה לבדה, שתהיה שלמה במעשיה, שלא דרך ההתקשרות עם האיש, לא מצא שלמה המלך.
ומכאן שהמגבלות של האשה אמורות כש/היא לבדה”
עוד הבנתי מדברי הרבנית: שהתפקיד של האישה הוא: לחכות לבעלה שיחזור מלימודי תורה, ולשלוח את ילדיה לתלמוד תורה. וזו תכליתה
אודה לתשובת הרב
לגב’…
קודם כל צריך להבין מהם בשורשים הרוחניים גבר ואשה, ומן השורשים הרוחניים יכולים להקיש לענפים הגשמיים, ובכלל להבין את המשמעויות בדברי חכמינו ז”ל:
כל מדרגה רוחנית מתחלקת לעשר ספירות. העשר ספירות מתחלקות לב’ חלקים: ט’ הספירות הראשונות המכונות זכר, והספירה האחרונה המכונה נקבה. זכר הוא כינוי לכח השפעה שיש בעשר הספירות, נקבה הוא כינוי לכח הקבלה שיש בעשר הספירות. כי נקבה היא מלשון נקב וחסרון אשר זקוק למילוי. וכל זה בנפש האדם. ומזה נמשך בגשמיות שהזכר הוא חזק פיזית והנקבה חלשה. כי בזמן שהנברא צריך להשפיע הוא צריך להתחזקות, משא”כ לצורך קבלה אין צורך בהתחזקות כי זה קיים בטבעו. מכאן גם נמשכים ההבדלים הפיזיים המיניים בין זכר ונקבה, וההבדלים הפיזיים בכל המציאות, דוגמת שבכל חנות לכלי עבודה מכנים לכל התקעים למיניהם בשם זכר, ולכל השקעים למיניהם בשם נקבה, כי התקעים נמשכים מן הרצון לתת, והשקעים מן הרצון לקבל.
מבחינה נפשית בכל אדם יש אלו ב’ כוחות, הן לגבר יש רצון להשפיע ורצון לקבל, והן לאשה יש רצון להשפיע ורצון לקבל. וא”כ מבחי’ נפשית השאלה מי השולט, כי מי ששולט בו כח ההשפעה נחשב זכר, ומי ששולט בו כח הקבלה נחשב נקבה. ומבחי’ עבודת ה’ הפנימית אין הבדל בין גבר ואשה, כי לכל אחד יש את הבחירה לבחור באחד מב’ הכוחות אשר נמצאים בו שהוא יהיה השולט.
“אדם אחד מאלף מצאתי, ואשה בכל אלה לא מצאתי”. מבחינה פנימית: אלף מרמז על אור חכמת התורה, כמ”ש “ואאלפך חכמה”. לזכות לחכמת התורה יכול רק אדם, דהיינו זכר ונקבה מחוברים, מטעם שצריכה להיות שלימות של משפיע ומקבל, משפיע בלא מקבל אינו שלם, ומקבל בלא משפיע אינו שלם. וזהו “אשה בכל אלה לא מצאתי”, כי אשה היינו רצון לקבל בלבד, אינו יכול לקבל, מטעם שרצון לקבל בלבד הוא בשינוי צורה מהבורא יתברך, כי בבורא אין רצון לקבל, ולכן מי שהרצון לקבל בלבד שולט בו, אינו יכול לזכות לחכמת התורה. מזה נמשך בחיצוניות שההלכה מורה לגבר ואשה להתחתן, כי אין שלימות לכל אחד לבדו, כי כל אחד לבדו אינו יכול להעמיד תולדות, זו עובדה פיזית. ומה שאמרו שגבר לבדו יכול להגיע לשלימות בזכות התורה, זה ענין נדיר ביותר שאינו שייך כלל כהוראה כללית, אלא שייך ליחידים בהסטוריה שהעדיפו להשקיע את עצמם בתורה ולא להתחתן. איני סבור שיש למקרים כאלו משקל ביחס לדרישה האבסולוטית הנדרשת מזכר ונקבה להתחתן.
גדולה הבטחה שהבטיחן הקדוש ברוך הוא לנשים יותר מן האנשים, שנאמר: “נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה אמרתי”. אמר ליה רב לרבי חייא: נשים במאי זכיין? באקרויי בנייהו לבי כנישתא, ובאתנויי גברייהו בי רבנן ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן (ברכות דף יז). תרגום: מהי זכותן של נשים? בכך שמביאות את בניהן ללמוד תורה בבית הכנסת, ובכך שמסייעות לבעליהן לעסוק בתורה, ומחכות לבעליהן עד שחוזרים מבית המדרש.
מבחינה חיצונית האשה לא נצטוותה בתלמוד תורה, סיבת הדבר כיון שהזכר נמשך מט’ הספירות הראשונות שהן הנושאות לאור העליון, לכן ענין תורה שייך בזכרים, משא”כ הנקבה שהיא הכלי דקבלה אינו נושא לאור. מסיבה זו מצאנו בענינים רבים שהזכר מצווה להיות אקטיבי והנקבה פאסיבית. לכן בגשמיות האשה מצווה להיות מסייעת לבעלה ובניה בלימוד התורה, והיא צריכה להמתין שיחזרו וישפיעו לה מן האור שזכו לו בבית המדרש. כמו בענין הפרנסה שאמרו חז”ל: “אשה לית לה מגרמא ולא מידי אלא מה דיהיב לה בעלה”, תרגום: לאשה אין כלום מעצמה, אלא מה שנותן לה בעלה. כי כך היה נהוג בכלל העולם פעם – שהגבר יוצא להביא את פרנסה, והאשה אחראית על הבית ועל גידול הילדים, והאשה ממתינה שהגבר יחזור להביא לה לחם וכסף וכו’.
הפמיניזם שינה דפוסי חיים ישנים, גם לפמיניזם מקור ברוחניות, שכתוב שבתחילה נבראו השמש והירח שוים לחלוטין, וגם הלבנה היתה גוף מאיר, ולא היתה צריכה לקבל מן השמש. ובאה הלבנה וטענה: אין ב’ מלכים משתמשים בכתר אחד. אמר לה הקב”ה: לכי ומעטי את עצמך. ביאור הדבר: הלבנה סבלה יסורים רבים דוקא מן העובדה שהיא עצמה גוף מאיר, מטעם שאי התכללותה מן השמש החסירה ממנה אור מיוחד שיש בשמש ואין לה. האופציות היו או שתשאר גדולה וסובלת, או שתמעט את עצמה ותפסיק להיות גוף מאיר, אבל תוכל לזכות בשלימות על ידי אור השמש. והלבנה בחרה באופציה השניה. כך צריך להיות לגבי האשה, בכל סוגי ההלכות הללו שמורים לאשה להיות פאסיבית, כי זה לטובתה.
כך אומרת התורה לגבי נדרים: אביה של הנערה מיפר את נדריה, בעלה של אשה נשואה מיפר את נדריה. נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין את נדריה. רואים מכאן שאשה לא צריכה להיות רשות בפני עצמה, אלא תמיד כפופה לרשות אחרת.
מבחי’ פנימית כבר כתבתי שגם לאשה יש כח המשפיע וכח המקבל, וגם לה יש עבודה עצומה להשליט את הגבר הפנימי שלה בחייה, ולא את בחינתה עצמה… דהיינו את הכח המשפיע הפרטי שלה, ולא את הרצון לקבל. מבחי’ חיצונית זה צריך להתבטא בענין “לכי ומעטי את עצמך”, בכל המובנים אשר מצוה לך התורה וחז”ל, הם לא נוחים לרצון לקבל, אבל הם מהות עבודת האשה. וכדאי להזכיר את לשון הזה”ק: מאן דאיהו זעיר איהו רב, מאן דאיהו רב איהו זעיר. מי שמסוגל לכופף את עצמו ירויח, ומי שלא יפסיד. כמובן גם לגבר יש עבודה עצמית גדולה מאד, שהרי צריך לכופף את הרצון לקבל שלו בעניניו שלו.
ועוד: מתוקף זה שהאשה חייבת לתת שליטה לרצון להשפיע שלה, לכן צריכה ללמוד ולעסוק בדברי תורה הנוגעים לענין זה, שהוא הענין המרכזי ביהדות, והוא מטרת הכל: ספרי מוסר, ספרי עבודה עצמית, ספרי חסידות ועבודת ה’ למיניהן. אשה צריכה לדבר עם הקב”ה ולתקשר איתו אחרת לא תוכל להגדיל את הרצון להשפיע שבה, שהוא הכח האלוקי, הוא ישאר נעלם. לפיכך: גם אשה אלמנה או גרושה או עקרה וכו’, שלא זכתה שיהיו לה בנים או בעל מבחינה חיצונית, בודאי אינה פטורה להגדיל את בחי’ הגבר שיש בה מבחי’ פנימית, וזאת חייבת לעשות ע”י הספרים הנ”ל, ע”י קיום מצוותיה השונות, וע”י הגברת עסק החסד והנתינה במסגרות שונות לפי יכולתה.
לסיום אני מצרף את דברי ה”פני יהושע” זצ”ל (אחר מן הפרשנים היותר חשובים) על הגמרא הנ”ל בברכות:
גדולה הבטחה שהבטיח הקב”ה לנשים כו’ אמר ליה רב לר’ חייא נשי במאי זכיין באקרויי בנייהו כו’. ולכאורה יש לתמוה דמאי קשיא ליה לרב מעיקרא נשים במאי זכיין הרי נצטוו על כרחך מצות לא תעשה כאנשים וכן בכל מצות עשה שאין הזמן גרמא עד שהוצרך לתלות באקרויי בנייהו כו’ ועוד דנראה דאיהו מותיב ואיהו מפרק מדלא קאמר דמהדר ליה ר”ח לרב באקרויי בנייהו. והנראה לענ”ד בענין זה לפי שנראה בעליל בהא דאמר לעיל גדולה הבטחה הם ג”כ דברי רב עצמו שכ”ז הוי מרגלא בפומיה והכל סובב אל מקום אחד לפי מאי שפירשתי דהא דהוי מרגלא בפומיה הוא ענין מוסר שצריך אדם לזכך כל רמ”ח אבריו ושס”ה גידיו בעה”ז על ידי קיום רמ”ח מצות עשה ושס”ה מצות לא תעשה כדי שיוכלו כולם ליהנות מזיו השכינה כדפרישית ומשום דלפי”ז לא שייך הך מילתא כי אם באנשים שמקיימים רמ”ח מצות עשה משא”כ בנשים כשתסיר מהם מצות עשה שהזמן גרמא כיון דפטורות ישארו אותן אברים פגומים ולא יוכלו ליהנות מזיו השכינה, ומש”ה מסיק רב במילתיה דאפילו הכי גדולה הבטחה שנתן הקב”ה לנשים וכדי לפרש דבריו אמר ליה רב לר”ח הני נשי במאי זכיין והיינו כדפרישית ובהא מסיק שפיר באקרויי בנייהו ובאתנויי גברייא ונטרין כו’ נמצא כיון שהן מסייעות לבעליהן ולבניהן ללמוד תורה לשמור ולעשות כל תרי”ג מצותיה הרי שיש להם שכר אפילו במצות עשה שלא נצטוו עליהם וכן בתלמוד תורה אע”ג שלא נצטוו עליהם ושכר תלמוד תורה כנגד כולם אפ”ה יש להם שכר בכולן וכדאשכחן דדריש ראב”ע ברפ”ק דחגיגה [דף ג’ ע”א] בפרשת הקהל כדי ליתן שכר למביאיהם, כן נראה לי בישוב אגדות אלו:
בהצלחה