איך אפשר לבחור ברב, ומיהו רב אמיתי

שאלה

 

לכב’ הרבי שליט”א

 

איך אפשר לבחור ברב, ומיהו רב אמיתי שיכול להוביל את האדם לחיי נצח, ומיהו רב מתחזה?

 

בתודה

 

……………..

תשובה

לכב’ ………………….. שלום וברכה

השאלה היא שאלה חשובה מאד, שכן רבים המתלבטים בענין זה.

א) בתחילה נביא דברי רבינו בעה”ס בספר “פרי חכם איגרות” וז”ל:

וליתר עוז שלא תתבלבל מחיילות של הס”א האלו, אודיעך סימן מובהק, שקבלנו מפי האר”י ז”ל לידע מי הוא צדיק אמיתי, ומי שהוא צדיק שאינו אמיתי, אלא ראוי להיות צדיק, שמפני זה צריך גם כן לנהוג בו כבוד. וכסבור אתה שאנו צריכים להפיל גורלות על זה, לידע מי עובד ה’, ומי לא עבדו? כי האותות והמופתים אינם מכריעים בענין זה, כמו שנודע בין החסידים, ואם כן לגורל אנו צריכים? הס מלהזכיר.

אלא תדע, ששאלה זו שאל הרח”ו ז”ל את האר”י ז”ל, ומפורש זה בספר שער רוח הקודש, שהוא שער ז’ מן השמונה שערים הנודעים מהאר”י ז”ל דף א’ וז”ל אות באות:

“והסימן שנתן לי מורי ז”ל הוא בראותינו אם הוא מאמת בכל דבריו, או אם כל דבריו לשם שמים, ולא יבטל אפילו אות אחת מדבריו, (סובב על סוד אות אחת שלומד מחברו שצריך וכו’ כנודע ליו”ח) וגם ידע לבאר רזי התורה וסודותיה, זה ודאי נוכל להאמין בו”, והרח”ו עצמו מסיים על סימן זה וז”ל אות באות: “וכפי דבריו נוכל לידע ולהכיר גדלו ומעלתו כפי ידיעתו”  עכ”ל.

והביאור הוא כמ”ש לפני זה, שבהיות האדם, צדיק וחסיד ועוסק בתורה ומתפלל בכונה וכו’, ממנו נבראים מלאכים ורוחין קדישין, שז”ס “העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד” וכו’. וההבלים דנפקו מפומייהו נעשים מרכבה אל נשמות הצדיקים הראשונים, לרדת למטה, ללמד תורה לאדם ההוא וכו’, ע”ש.

ואומר שם עוד שבאם המצוות אינם שלימות, נעשה מזה בחי’ מלאכים ורוחין שאינם שלימים, והם נקראים מגידים וכו’, וע”ז נתן סימן הנ”ל אם התורה והמצוות שלימים, זוכה להשגה שלימה, ויודע לבאר כל רזי התורה. ואם הוא חסר בזה, כלומר, שאינו יודע לבאר אלא מקצתם, ודאי אין מעשיו שלימים עש”ה.

נמצינו למדים מן הדברים הללו: 1) צדיק אמיתי הוא שמתוקן לגמרי לשם שמים, וע”כ כל דבריו אמיתיים, ויודע לבאר כל רזי התורה. 2) צדיק שאינו אמיתי, היינו שעדיין לא תיקן את עצמו לגמרי, ולכן לפי שיעור צדקותו יודע לבאר רזי תורה, אבל דבריו אינם שלימים, ואינם מקיפים את מאה אחוז רזי התורה, לא בכמות ולא באיכות. אבל בכל זאת צריך לנהוג בו כבוד, מטעם שכבר יש לו מגע עם השי”ת.

ב) בספר פרי חכם מביא שרב אמיתי צריך להיות אדם מזוכך ומתוקן, שעי”כ נעשה בעל השגה רוחנית, ומשיג את המאורות שבמדרגות הרוחניות, אשר בעולמות העליונים. ומאדם כזה אפשר לקנות תורה ודרך, באופן מוסמך ואמיתי.

ג) האדמו”ר מאלכסנדר אמר ג’ סימנים ברבי אמיתי: 1) כאשר מתישב על כסא הרבנות מרגיש כאילו הושיבו אותו על קוצים, כי מרגיש את עצמו לשפל בתכלית השפלות, ואינו ראוי לכך. 2) שמטרם ששואלים אותו כבר יודע להשיב. 3) שיודע לקרוא בקוויטלך, היינו שע”פ שמות מבקשי הישועה, כבר יודע לכוון הישועה והפתרון הנצרכים.

ד) ההנהגה שראיתי אצל אדמו”ר זצ”ל רבי ברוך שלום אשלג:

1) הוא לא הכתיר את עצמו כאדמו”ר, אלא התלמידים הכתירו אותו. כי הרב האמיתי מרגיש עצמו לשפל בתכלית השפלות, ואינו ראוי כלל להיות רב, אבל מחמת לחץ התלמידים מסכים.

2) אדמו”ר זצ”ל מעולם לא דרש ולא הטיף שהתלמידים יתבטלו בפניו. אלא מחמת גדלות רבם התלמידים מעצמם התבטלו לפניו.

3) אדמו”ר זצ”ל לא גינן בשום גינוני רבנות, עד זקנותו נסע באוטובוס, כאחד האדם, וגם לעת זקנותו, כאשר תלמיד הסיעו, לא נסע במכוניות פאר ושרד, אלא ברכב פשוט. הוא בחל בכל אלה.

4) התנהג עם תלמידיו בגובה העינים, ממש כחבר.

5) כמעט ואף פעם לא דיבר על ענין של “בין אדם לרבו”, ולא על ענין של “עשה לך רב”, אלא תשעים ותשע פסיק תשע אחוז מדבריו סבבו או על בין אדם למקום, או על בין אדם לחברו. במשך 14 שנים שזכיתי להיות במחיצתו, הזכיר במאמריו שכתב אולי י’ פעמים ענין זה של “עשה לך רב”. ובעל פה מעולם לא שמעתי ממנו בענין זה.

6) אדמו”ר זצ”ל היה מזכיר את הפסוק (מלאכי ב’ ז’): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ יְהֹוָה צְבָאוֹת הוּא”, ומה שדרשו חז”ל על פסוק זה (חגיגה ט”א ע”א): אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב “כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה’ צבאות הוא” – אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו, ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. והסביר אדמו”ר זצ”ל: מה הפירוש אם דומה למלאך? וכי מי יודע איך נראה מלאך? אלא הכוונה: הנה המלאך אין לו ישות עצמית, אלא כל כוונתו למלאות רצון קונו, כך, אם הרב דומה בזאת למלאך, שאינו רוצה שאחרים ישמשו אותו, אלא רוצה לשמש אחרים, ואת הבורא, היינו שאינו מחפש לקבל מאחרים, אלא רק להשפיע להם, זהו רב אמיתי, וממנו כדאי לבקש תורה, ובאם הרב רוצה שאחרים ישמשו אותו, ודורש שיתנו לו, אזי מאחד כזה לא כדאי לבקש תורה.

ה) הנה מן הנ”ל בסעיפים א’ וב’ משמע שרבו צריך להיות בעל מחשבות וידיעות אלוקיות. מנין יודע האדם שאכן רבו כזה? והיכן ילך למצוא אדם כזה? ויל”ו, דהאדם צריך להרגיש את הארת רוממות השי”ת שיש ברבו, ובאם לא מרגיש אור רוחני, באמת לא יכול לדעת כלום. וסימן הוא שאין לו באמת קשר אמיתי עם רבו. וזהו מאחד מב’ טעמים: או שאין לרבו מה לתת לו, או שאין לו כלים לקבל כלום מרבו. ובאם זה המצב, לכאורה אין לאדם את היכולת בכלל להתחיל בענין “עשה לך רב”, כי אין לו את הבסיס הראשוני. כי הבסיס הראשוני צריכה להיות ההארה המאירה לנפשו של התלמיד מגדלות הרב, והיא ההמשכה הראשונית שעל ידה נמשך התלמיד לרבו. ואח”כ מתחיל לעבוד בענין אמונת רבו, דהיינו לשער בעצמו על בסיס אמונה יותר ויותר את גדלותו של רבו, הרבה מעבר לאותה הארה שהשיג.

ו) אחר כל הנ”ל יש לדון, הלא הדורות הולכים ומתמעטים, ובאם אין רבנים מן הסוג הנמנה בסעיף א’ וב’, האם צריך לבטל את המושג “עשה לך רב”? האם הרב צריך להיות אדם באמת גדול, או שתיתכן התבטלות גם כלפי אדם קטן?

ואפשר לשאול את השאלה באופן אחר: הנה רבינו בעה”ס מתבטא באחד ממכתביו, שנשמה של אדם הדבוק בהשי”ת באמיתיות יורדת לעולם פעם בעשרה דורות. וא”כ נשאלת השאלה: האם שאר תשעת הדורות מופקעים מדביקות ברב אמיתי? ומה צריך לעשות אדם בדורינו, שאין לו רב אמיתי כזה שדבוק בשלימות בהשי”ת, וכל רצונו הוא להשפיע לה’ נחת רוח, האם הוא מופקע בכלל מענין “עשה לך רב”? האם לא שייכת מצות “אמונת רבו” בדורינו כלל? או אולי חובה על האדם לתור בכל העולם עד שימצא אדם כזה?

ויל”ו: 1) ודאי באם אדם זוכה להיות אצל רב אמיתי הרי זה הנרצה. אבל באם אין אדם כזה, יש מימרא אצל חסידים: אדם יכול לעשות לו מקל של מטאטא לרבי, כי התבטלות אפילו לפני אדם קטן, גורמת שינוי באדם, שמצמצמת את האגו שלו, ומרגילה אותו להחשיב את זולתו. נמצא, באם אדם מתבטל לפני מקל, המקל נהפך להיות רבו, ופעולת ההתבטלות פועלת לתקן את המתבטל. כי זה כל הנרצה, שאדם יתרגל ענין ביטול, כלפי אדם גדול. ובאם מצייר לעצמו על מקל שהוא גדול, אזי לפי איכות ציורו יכול לתרגל את הביטול. אבל מכמה כתבים של רבינו, משמע שבמדת האפשר עדיף שזה יהיה באמת אדם גדול, שאז ע”י ההתבטלות כלפיו, קונים את סגולותיו הרוחניות, את השקפותיו, את הארת האלוקות המאירה בו, כל אחד לפי מדרגתו.

2) קודם כל צריך להסתפק במה שיש, ולשמוח במה שיש. כמ”ש (דברים כ”ו ג’): “ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם”, וכן כתוב: “ובאת אל השופט אשר בימים ההם” (דברים י”ז ט’), אומרים חז”ל: דור דור ושופטיו, שאפילו השופט שבדור זה קטן הרבה יחסית לשופטים בדורות קודמים, מ”מ אין לך אלא השופט שבזמנך, ואליו אתה צריך להתבטל: אפילו יאמר לך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל. ולכן בכל פעם שנפטר הרבי, באם החסידים הלכו בדרך אמת, התקשו לקבל אחד מהם כרבי, שהרי ידעו באופן מוחשי שהוא אינו כה גדול, כהרבי הקודם. אולם אנשים גדולים שבאמת היה חשוב להם ענין “עשה לך רב”, מתוך הנחיצות וההכרחיות של הדבר, קיבלו על עצמם אחד מתוכם כממשיך הדרך של הרבי הקודם, למרות שע”פ כל הנתונים השכליים הוא בשום אופן איננו יכול להכנס לנעלים של הרבי הקודם. ולכן יש שהעדיפו להשאר בלי רבי אלא רק עם נוסלטגיה. ויש שכלל אינם הולכים בדרך אמת, והרבי עבורם הוא לא מודל להתבטלות, ולשינוי עצמם, אלא הרבי הוא המנהיג של המפלגה, ולכן בלי שום קושי מקבלים את הבא אחריו, את בנו, או מישהו אחר, כי אם החסידות היא לא יותר מאשר מפלגה, שמכילה את חביריה ונותנת להם יתרונות גשמיים מסוימים, ממילא אין זה כ”כ משנה מי עומד בראש המפלגה, והעיקר שהמשחק ימשך.

3) באם יש אדם שהיה דבוק באדם אמיתי, אע”פ שהוא עצמו אדם שלא זכה להשגה רוחנית, כבר אפשר להחשיבו כרב. ע”ד שכתב רבינו בעה”ס לר’ מנחם אידלשטיין ז”ל: “כי ע”י התקשרותך בשכל שבספרים, תתקשר גם בי”. נמצא ע”י חיבור במושכלות שבספרים ע”ד שכלית חיצונית, כבר אפשר עי”כ ליצור חיבור גם עם הפנימי. וכן ההתבטלות בפני אדם חיצוני שהיה דבוק בפנימי, כבר נותנת אחיזה בפנימי.

ע”ד המשל והדוגמא, אפ”ל שאדמו”ר זצ”ל עצמו, לא הוָא ליה מדיליה כלום, אלא הכל היה משל אביו. וכל מה שחידש והוסיף הכל היה על בסיס מה שלמד אצל אביו. אף פעם לא ביקש להבליט את חידושיו שלו, להפך: בשיעורים היה אומר: באמת אפשר היה לומר על הסוגיה כך וכך, אבל מה יכול אני לעשות, שאאמו”ר זצ”ל אינו אומר זאת? נמצא שהיה בטל ומבוטל לאביו, ולא היתה לו מציאות בפני עצמו. ונמצא מי שנדבק בו נדבק בעצם באביו.

4) במאמרים רבים כותב אדמו”ר זצ”ל על ענין “יהיב חכמתא לחכימין”, שאדם הרוצה להיות חכם, כבר נחשב לחכם, ע”ש רצונו. וא”כ אדם הרוצה להיות דבוק, כבר יש לו נגיעה בדביקות, ואפשר להחשיבו כרב.

5) אדמו”ר זצ”ל היה תמיד מתבטא על עצמו: “אני בסך הכל מלמד בחידר”, רצ”ל שלא החזיק מעצמו רב אמיתי, אלא אדם שעסוק בללמוד תורה, וללמדה לאחרים, ע”ד פעולת מלמד תינוקות. ובאם אין רב אמיתי, גם מלמד, שמלמד כראוי תורה פנימית, הריהו נשוא לענין התבטלות ודביקות. אבל בתנאי שישנו גם התנאי הב’, היינו שיש לו לכל הפחות רצון להגיע לדביקות, ורוצה לבטל את עצמו. אבל אם אין לו רצונות כאלו, אלא עוסק בפועל במילוי הרצון לקבל שלו, זה אינו יכול להיות רב. ומתלווה לכל אלה גם מה שכתבנו לעיל, שרב הוא אדם אמיתי, שמכיר בשפלותו, ומרגיש שהוא הגרוע ביותר בעולם, ובשום אופן אינו סבור שהוא ראוי להיות רב, ובשום אופן אינו תובע התבטלות מתלמידיו כלפיו, באשר מרגיש את עצמו גרוע שבגרועים.

ז) סיכום: בענין “עשה לך רב” העולם נוהג ג’ אפשרויות: א) הרב מתפקד בתפקיד של מחשב המכיל בתוכו אינפורמציה הלכתית מרובה, וצריך לשחרר אותה לרשות הקהל, לפי הענין והצורך. ב) הרב משמש כאורים ותומים בכדי להעביר אינפורמציה גשמית לכל נצרך. “רוח הקודש” של הרב צריכה להורות לדבוקים בו באילו מניות ונדל”ן כדאי להשקיע, האם כדאי לקצר את המעים או להאריך אותם, האם כדאי למכור או לקנות, האם כדאי לצרוך עגבניות או מלפפונים, לגור באשדוד או בניו יורק, לעשות ניתוח או להשתמש ברפואה אלטרנטיבית, לעשות שידוך זה או אחר, וכו’. ג) הרב משמש כאדמינסטרטור ומנהל המפלגה. וככל שהמפלגה יותר גדולה, ובעלת מוסדות רבים יותר, כן צריך הרב כישורים יותר מופלגים, בכדי לתאם בין מוסדותיה ואגפיה את הפעולות בהצלחה, וכו’.

רבינו בעה”ס נותן בפנינו אפשרות רביעית, והיא האפשרות האמיתית, שאליה התכוונה המשנה באומרה “עשה לך רב”. ואליה התכוון הבעש”ט כאשר יסד את החסידות. והיא ענין תירגול התלמיד כלפי רבו, את ענין ההשפעה, אהבת הזולת, ההתבטלות כלפי העליון, וכו’. כמובן שהרב עצמו צריך להיות אדם שהוא דוגמא לצניעות, ולענוה, ולביטול הישות. אדם שבשום אופן אינו מרגיש שמגיע לו כבוד והערכה. אדם שהוא דוגמא לאהבת חברים ואלקים. אדם שהוא דוגמא בענין אהבת התורה ובענין מלחמת ה’.

שאלה: האם יתכן שאדם יתיחס לאדם שנפטר כאל רבו? תשובה, זהו דבר עָקָר, כי הנקודה של עשה לך רב, היא שאדם יעמוד מול אדם כמותו, ויתבטל כלפיו מחמת הערכת חשיבותו, וזה צריך להתבצע כלפי אדם חי, שבכל יום ההתבטלות והאהבה כלפיו משתנה, ובכל יום האדם נתבע לויתורים חדשים, יותר ויותר גדולים. משא”כ לגבי אדם שנפטר, לא תיתכן עבודת התבטלות כזו יום יומית, ולא מבחני אהבה, אלא רק נוסטלגיה וסנטימנטים. וידוע הסיפור אודות הרבי מנחם מנדל מקוצק זי”ע שהיה קשור בעבותות של אהבה והתבטלות כלפי רבו היהודי הקדוש, וכשהסתלק, נטל את עצמו, והסתגר בעלית גג, כי לא היה מוכן כ”כ מהר לקבל רבי אחר. והנה היהודי הקדוש, הופיע בחלומו של הרבי מקוצק, ואמר לו: הייתי רבך בחיי, ואמשיך להיות רבך לאחר מותי, ואבוא ואפקוד אותך מעת לעת, ואמר לו הרבי מקוצק: איני רוצה, כי אני רוצה רבי בעוה”ז, ולא רבי מן העוה”ב. והסיבה היא כנ”ל.

ידידך

אברהם מרדכי גוטליב

Cart
  • No products in the cart.