(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ:
(יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ:
(יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:
(יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:
(יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד:
(טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:
(טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:
(יז) וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:
(יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא:
(יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:
(כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ:
ביאור הדברים
(י) וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דבר הוי”ה, ארץ – רצון. וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה, יורד לתודעה מזוהמת המכונה “ערוות הארץ”, מה יש לחפש בתודעה כזו? לָגוּר שָׁם, לא יורד בכדי להשתקע שם, אלא בכדי להיום שם גר, כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ, כלומר: הרצון לקבל את אור ה’ נמצא בהשתוקקות מאד גדולה, ואין לו מילוי. האם דוקא במצרים יכול לקבל מילוי? תשובה: מצרים הוא מקום צר, דהיינו הרצון לקבל הגדול של האדם, שרואה רק את עצמו, ולא רואה אחרים. הרצון הזה הוא שרוצה את אור האלוקות הגדול, מפני שמבין שבאור הזה יש את התענוג הגדול ביותר במציאות. א”כ אברם רוצה להתחבר עם התודעה הזו, בכדי להתכלל מרצונות כ”כ איגואיסטיים, עמ”נ שיוכל להשתמש בהם בכדי להמשיך את אור האלוקות הגדול, אבל הוא עצמו, ישמש באור הזה לפי דרך ישראל, אלא מנצל את מצרים רק להתכלל מן הצרכים והרצונות שלהם.
זה דומה למה שהקב”ה מצוה אח”כ, שעם ישראל ישאלו כלים ממצרים, כלי כסף וכלי זהב, דהיינו כיסופים וזה הב, מטעם שישראל עצמם הם כלים דהשפעה, שרוצים רק לתת, וע”י שמתכללים מן הרצונות המצרים, יכולים להמשיך אורות אלוקות גדולים מאד, אבל המגמה שישתמשו בהם, בדרך ישראל.
וכן במגילת אסתר רואים שהמלך רוצה לשלם למרדכי, ולכן מסובב את הכל, בכדי שהמן ימשיך את האורות הגדולים, ואח”כ המלך ימשיך אותם למרדכי – “מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דיברת, ועשה כן למרדכי היהודי, אשר יושב בשער מלך, אל תפל דבר מכל אשר דיברת”.
“יכין רשע, וצדיק ילבש”.
(יא) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִקְרִיב לָבוֹא מִצְרָיְמָה וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרַי אִשְׁתּוֹ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּׁה יְפַת מַרְאֶה אָתְּ:
שרי היא הנקבה של אברהם, כלומר הכלי של אור נשמתו, ומכונה שרי, מלשון גדלות ושררה, והיא “יפת מראה”, כלומר שכוללת את מראות הבורא, ואת תפיסת הבורא. תודעה שמכילה את עוצם אור אין סוף, שכולו מלא אהבה לנבראים, וזה הדבר היפה ביותר שיש בבריאה. דהנה אברהם הוא נשמה שכולה חסד ואמונה, וממילא בכלי שלו מתגלה הבורא יתברך, כיון שיש השתוות הצורה בין האור האלוקי לבין הכלי.
“כאשר הקריב לבוא מצרימה”, כלומר: כאשר האדם מתקרב למעשה מצרים, מתקרב לתודעה של רצון לקבל אשר חושק כל הזמן באור ה’, אז מתגלה שבתוך הכלי עצמו של נשמתו יש אור נפלא שכדאי לקבלו. א”כ כל הזמן שהאדם בתוך תודעה של ארץ ישראל, שהיא רצון להשפיע, אין מתגלה אור זה, כי אין לו גירוי להתגלות, אבל כאשר האדם מתקרב לרצון המצרי, מתגלה האור הזה.
(יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ:
(יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ:
מהו ההבדל בין אשה לאחות? אדם משתמש באשתו, אבל אדם אינו משתמש באחותו. אם הכלי הזה של אורות האלוקות הוא בגדר אחות, זה אומר שאברהם אינו משתמש בכלי זה, ואינו נתון להשפעתו. אבל אם הכלי הזה הוא בגדר אשתו, זה אומר שאברהם כן משתמש בכלי הזה, והוא נתון להשפעתו. והנה השפעתו היא השפעת נשמה ישראלית ההולכת בדרכי הקדושה, ואת זה קליפת מצרים אינה רוצה בשום אופן, כי קליפת מצרים רוצה לקבל ללא וויסות והגבלה, אלא באופן אין סופי. לכן קליפת מצרים עלולה להרוג את נשמת אברהם, כלומר לבטל ולמחוק לגמרי את כל צורת החסד, שאינה לרוחה, ומאיימת על כל העקרונות שלה.
(יב) וְהָיָה כִּי יִרְאוּ אֹתָךְ הַמִּצְרִים, ראיה היא הבחנה שכלית של אור האלוקות, וְאָמְרוּ אִשְׁתּוֹ זֹאת, זהו הכלי של אברהם איש החסד, “זאת” – בחי’ אמונה. זאת אשתו של האדם המאמין. וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ, כלומר יהרגו את עקרונות ההשפעה והאמונה, ואותך הכלי המלא באור יחיו, כי את האור הזה הם רוצים.
(יג) אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ, שאינני משתמש בך כלל, לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ, יטיבו לי, ויתנו לי מה שאני צריך את הגירוים והמשאלות והקושיות שלהם, וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ. יש לזכור שכתוב “ויחי יעקב בארץ מצרים”, גם יעקב אבינו משיג את אור החיים האלוקי דוקא ע”י הכלים של מצרים.
(יד) וַיְהִי כְּבוֹא אַבְרָם מִצְרָיְמָה, כאשר האדם מתקרב לתודעת קליפת מצרים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִוא מְאֹד, כי דוקא להולך בדרכי הקדושה יש אשה יפה, כלומר הכלי של הנשמה שלו מכיל אור ומחזה והבחנה והשגה אלוקיים. והכלי המצרי מתאווה לכל זה.
כתוב “וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד”, ואמרו חז”ל: “טוב” זה מלאך החיים, “מאד” זה מלאך המוות. כי מלאך המוות זהו הרצון לקבל, אשר תמיד רוצה להוסיף עוד ועוד בקבלה. וגם כאן כתוב “יפה היא מאד”, כי אם לוקחים את היופי של האשה “מאד”, בצורה לא מווסתת, אזי “מוצא אני מר ממוות את האשה”. כי כל יופי שאינו משומש באופן הנכון בעיני השי”ת, הופך להיות מקור לאסון.
(טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה, המדרגות השונות של הרצון לקבל דמצרים, וַיְהַלֲלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה, כי היופי הזה ראוי לשורש של הקליפה, למלך, לכתר של הקליפה. וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה. מרמז לאור החכמה הבא בכלים דקבלה כמ”ש “בחכמה יבנה בית”.
(טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב פרעה בַּעֲבוּרָהּ, וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים. דכיון שנתן להם את הכלי שלו, המלא באור האלוקות שמחו בכלי זה, והטיבו לו, ונתנו לו ממיטב הבהמיות שלהם, וזה מה שרצה אברהם, לקחת את הבהמיות שלהם, ולהופכה לכלי של קדושה, ויתרון האור ניכר מתוך החושך ביותר.
(יז) וַיְנַגַּע יְהֹוָה אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם: במקום עונג קיבל נגע, כי כאשר הכלי מקבל אור יותר מידי גדול עבורו, אזי דבר זה גורם לכאבים ויסורים.
(יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי, מ”ה בגמטריא אדם, זאת מרמז על אמונה, והם זכר ונקבה של הקדושה, ומתמרמר הרצון לקבל – הכנסת לי כאן כלי של קדושה, לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא, שזהו כלי שאתה משתמש בו בדרך הקדושה, וכולו טבוע בחותם של קדושה, כי הקדושה גורמת נגעים לקליפה.
(יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא, שאינך משתמש בה, וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה, שחשבתי שהיא יכולה להתאים לי, לרצון לקבל הגדול, ככלי, אבל אינה מתאימה לגמרי, ורק גורמת לי לנגעים וסבל, וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:
(כ) וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים, מדרגות של הטומאה, וַיְשַׁלְּחוּ אֹתוֹ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ, ליווהו בכבוד גדול. ומדוע? כי הקליפה רואה שבקדושה יש אור גדול, אלא שאינה מסוגלת להתאים את עצמה לאור זה, מטעם שרק אדם בעל אמונה יכול להשיג אור זה, ואז הקליפה מתחילה להבין את נחיתותה.
*
סיכום: יש לפעמים שאדם צריך להתקרב לטומאה, בכדי לרכוש משם כלים, עמ”נ להעבירם לקדושה, כי יתרון האור ניכר דוקא מתוך החושך. לכן אדם שנמצא במעלה גדולה, ורואה שאינו מתקדם, מטעם שאין לו גירויים, צריך להזכיר לעצמו את הגירוים הגדולים של הצד האחר, ומזה ללמוד איך צריכה להראות התשוקה לאלקים חיים, כי את כל התשוקות האפלות צריך להעביר אותן כלפי האמת, וכלפי התורה והמצוות.
*
שיעורים נוספים על פרשת לך לך
