כיצד מפרש הזוהר הקדוש את ״פתח האוהל״ ו״כחום היום״?
מה מסתתר במדרש שבו כביכול אברהם בא בטענות להקב”ה – עד שלא נימולתי היו עוברים ושבים באים אצלי, תאמר משנימולתי אינם באים אצלי?
ואיך הסביר הרבי זצ״ל, הרב״ש, את כל הפסוק?

מאמר על פרשת השבוע מאת הרב גוטליב שליט״א


וירא אליו השם באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום”, אומר רש”י: פתח האוהל, לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו.

הזוהר הקדוש מפרש – “פתח האוהל” נקרא בחינת מלכות שמים, ששם הוא הפתח לכל ההשפעות העליונות, אצל מי שיש מלכות שמים. “כחום היום”, אומר הזוהר הקדוש – בחינת גילוי חכמה, תמיד הוא אומר כלל – שהחכמה מתגלה עם דינים, והדינים הללו נקראים “כחום”, חום שבא כתוצאה מהיום, דהיינו מגילוי השם, גילוי אלוקות, המכונה בשם חכמה. מדוע גילוי אלוקות מכונה בשם חכמה? מטעם שזו המהות של חכמת התורה, וכל החכמות החיצוניות.

רש”י אומר: לראות אם יש עובר ושב ויכניסם בביתו. שמעתי ממורי ורבי זצ”ל שענין של עובר ושב מרמז על עליות וירידות, שהאדם הוא שב בתשובה, שב להידבק בהשם, אחרי זה הוא עובר הלאה ונדבק בענינים גשמיים.

המדרש אומר שכביכול אברהם בא בטענות להקב”ה – עד שלא נימולתי היו עוברים ושבים באים אצלי, תאמר משנימולתי אינם באים אצלי?

הסביר הרבי זצ”ל – ענין הברית פירושו – מילה ופריעה, מילה משמעותה חיתוך הבחינה ד’ דעביות, שהיא גדלות הרצון לקבל לתועלת עצמית, ופריעה הוא כמו שכתוב “ופרע את ראש האשה”, דהיינו ענין גילוי האור העליון. אברהם בא כביכול בטענות להקב”ה – לפני שזכיתי למדרגת הברית, היו עוברים ושבים באים אצלי, הייתי בעליות וירידות, היתה תנועה, היתה דינמיקה של עבודה. ובעיני עבדי השם – שיש עליות וירידות זה מצב רצוי, כי זה אומר שיש עבודה, יש הקרבה, יש מסירות נפש, יש על מה לוותר, יש מה לבטל, ע”כ הוא התגעגע למצב הזה.

“עכשיו משמלתי אין עוברים ושבים באים אצלי”, כי עכשיו כבר זכה למדרגת התגלות השם בקביעות, “וירא אליו השם”, הקב”ה מתגלה אליו, אז ממילא כבר אין מקום לעוברים ושבים, אין כבר מקום לעליות וירידות, ואין מקום להתגברות של רצונות שמחוץ לקדושה, שהאדם צריך לנסות להתגבר עליהן, ואין מקום שיעשה עבודת התגברות לבטל את עצמו להשם, כי בזמן שהשם יתברך מתגלה אז האדם מתבטל כנר בפני האבוקה, כמו שכתוב בגילוי של יוסף, שלמעשה הוא גם ענין של התגלות אלוקות, “ולא עמד איש בהתוודע יוסף אל אחיו”, הפשט הוא – שכל המושג האנושי מתבטל כנר בפני האבוקה בזמן גילוי השם, אין פה עבודה, אלא זהו דבר מציאותי וטבעי ונעשה מתוך רצון והשתוקקות ושמחה.

מכאן לומדים דבר אחד – שההשתוקקות האדם צריכה להיות לעבודה, וזה בעצמו היפך הטבע, כי האדם באופן טבעי משתוקק להגיע אל המנוחה, שכבר יכול לנוח עם זרי דפנה על ראשו, ולא צריך יותר לעבוד. האדם רוצה לברוח מהעבודה, לברוח מהתמודדויות, מנסיונות, כי כל התמודדות וניסיון היא כרוכה גם בגילוי הרע שבאדם, גילוי השפלות שבאדם, וזה מצב לא נעים, ולא תמיד האדם מצליח להתגבר, לפעמים הוא יורד, והרע שולט בו, והוא נכנע לכל הרצונות הבהמיים שלו.

ובכל זאת הצדיקים משתוקקים דוקא לזה, כי הם משתוקקים לעבודה, אצלם העבודה היא ערך עליון, מטעם שיש להקב”ה נחת רוח בזמן שהאדם עובד לפניו. ויותר מזה: העבודה אצל הצדיקים היא השכר בעצמו, כי לעבוד אצל המלך זו זכות, זה בעצמו השכר. כפי שאנו רואים במילי דהאי עלמא, שלא כל אחד זוכה להיות מהעובדים אצל ראש הממשלה, הוא בוחר רק אנשים שהם נאמנים, ואנשים בעלי יכולת עבודה, בעלי סגולות, נמצא אם כן שעצם העבודה זה כבר זכות ושכר, לכן הצדיקים משתוקקים לזה.

* * *

וירא אליו השם באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחום היום,
הרבי זצ”ל הסביר: המדרש אומר למה הקב”ה התגלה אליו דוקא באלוני ממרא? כי הביטוי ממרא זה בחינת זקן ממרה, שהוא לא מקבל את ההכרעה של בית דין, ממרה את פי הבית דין, כמו כן יש בחינה של ממרא בקדושה, שלכל אדם יש בית דין, שהם שוקלים את המצב, ובודקים – מה יותר כדאי, מה פחות, מי זכאי, מי חייב, והכל לפי השכל של האדם. ובדרך כלל הבית דין של האדם, מסתמך על הדעת של הרצון לקבל שלו, אשר שוקלת מה כדאי מה לא כדאי. כאן מדובר בענין הברית, שהבית דין שלו הכריע שלא כדאי לעשות את הברית, אמרו לו שאם הוא יעשה את הברית, זה לא ישתלם לו, כי אח”כ יהיו לו כל מיני בעיות רפואיות נפשיות וכו’. דהנה הרצון לקבל יודע להסביר, הוא בעל הסברה טובה, מסביר כל דבר בטעם, כמו שנהוג בבית דין, שמסבירים כל דבר, זה לעומת זה, מה כן מה לא, ובסוף מכריעים שלא כדאי.

אבל באדם יש גם כח שנקרא ממרא, שזה כמו זקן ממרא, שהוא לא מקבל את ההכרעה של בית דין, אע”פ שבית דין זה דבר מאד כבד, שבעים ואחד אנשים נשואים וגדולי הדור, גדולי הדור של האדם, כל אחד מדבר בחשיבות, ובא זקן אשמאי ואומר: אני לא מקבל את ההכרעה של בית דין, אני מצפצף על ההכרעה של בית דין, אני עושה מה שאני רוצה. הוא המרה את כל ההכרעה מה שהכריע הבית דין שלו, איך עושים כזה דבר? זה נקרא למעלה מהדעת, שהרי הבית דין עובד לפי הדעת, הכל עובד לפי שכל ולפי הגיון, יש חוקים יש הגיון יש הסתברות, א”כ לפי כל החוקים, כך אתה צריך לעשות, והוא ממרה את פיהם של זקני הרצון לקבל, לכן הקב”ה התגלה אליו דוקא באלוני ממרא, אלון לשון של כח, לכן דוקא שם, בתוך התודעה הכוחנית החיובית הזו, הקב”ה התגלה אליו.

זו צריכה להיות הבחינה העיקרית בחיים שלנו – מצד אחד יש לאדם קו שמאל, שאז שופט כל דבר על פי השכל שלו, על פי מה שנראה בעיניו אמיתי, המצב שלו נראה כך וכך, המצב של אחרים נראה כך וכך, המצב של העולם נראה כך וכך, והוא צריך להגיד שהוא לא מקבל את ההכרעה הזו, והוא הולך לא לפי כל ההכרעות וכל החוקים וכל ההגיון, אלא הוא הולך לפי מה שהוא יודע שהקב”ה רוצה ממנו, כנגד הדעת. וכך צריך להיות בין אדם לחבירו, וכך צריך להיות בין אדם למקום. בשביל מה הקב”ה נתן לנו את הבית דין הזה שנקרא דעת? כדי שנלך נגד זה, כדי שנהיה בבחינה הזו של זקן ממרא, שנמרה את פי בית הדין של הרצון לקבל שלנו. אחרת לא היתה שום עבודה, ולא היה ענין של עבודה של השפעה, ולא ענין עבודה של אמונה, ולא היה ענין שצריכים בכלל את הקב”ה, לא צריכים את עזרת השם. כך הקב”ה סיבב וגם זה לטובתינו.

שאלה: מתי אדם יודע אם הבית דין שיש בו עכשיו זה בית דין של קדושה או לא, שהרי אדם פשוט עושה כך וחושב אחרת, נמצא שכל מה שהוא עושה הוא לא טוב.

תשובה: על זה הרבי זצ”ל כתב במאמרים שני דברים: א) יש סימן – בדרך כלל מה שיותר קשה לאדם זה סימן שזה יותר קרוב לקדושה. זאת אומרת צריך לראות מה הבית דין מציע לו, הבית דין מציע לו דבר שיתן לו יותר נחת בחיים שלו, או שיהיה לו יותר קשה בחיים שלו, ב) האדם צריך שתהיה לו הדרכה מבחוץ, ע”י אדם שאינו שייך למערכת שלו.

* * *


ריקוד
אם האדם יכול להרים את המרגלים שלו מעל הארציות שלו, אז יש לו שמחה אח”כ, ואם הוא לא יכול להרים את המרגלים אז אין שמחה.

כל נושאי הקורס

חזרה ל בראשית
Cart
  • No products in the cart.