(פרק כ”ט, פס’ א’-י’): “וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם, וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי-צאן רובצים עליה” – שלשה עדרי צאן מרוכזים על יד הבאר, “כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים והאבן גדולה על פי הבאר“. מונחת שם אבן גדולה מאד. בכדי שהעדרים יוכלו באמת לשתות, צריכים לגלול את האבן מעל פי הבאר.

ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר, והשקו את הצאן, והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. ויאמר להם יעקב: אחי מאין אתם? ויאמרו מחרן אנחנו. ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור – האם אתם מכירים את לבן? ויאמרו ידענו. ויאמר להם: השלום לו? ויאמרו שלום, והנה רחל בתו באה עם הצאן. ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו“. הוא כביכול שואל אותם – למה אתם מחכים פה? הרי היום עוד גדול, תשקו את הצאן ותמשיכו לרעות. “ויאמרו: לא נוכל, עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשקינו הצאן“. ז”א – אין בנו כח מספיק לגלול את האבן מעל פי הבאר. אנו מחכים שיאספו כל העדרים, ואז, בכוחות משותפים, כל הרועים יגללו את האבן ונוכל להשקות את הצאן, ואח”כ נחזיר את האבן על פי הבאר ונמשיך לרעות.

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה כי רועה היא. ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר – יעקב לבדו הצליח לגלול את האבן מעל פי הבאר, בניגוד למה שאמרו לו כל הרועים, שהאבן כל כך כבדה והם צריכים לחכות עד שיאספו כל הרועים. וכאן, כאשר יעקב ראה את רחל, הוא לבדו גולל את האבן מעל פי הבאר, וישק את צאן לבן אחי אמו“. 

איך ניתן להבין את הפרשה הזאת? מצד הפשט, זה נראה שיעקב ראה את רחל שהיתה קרובת משפחתו, והיא היתה בחורה יפה. כפי שכתוב אח”כ שרחל היתה יפת תואר ויפת מראה. ואז, מכח זה שרצה לעשות עליה רושם, קיבל אנרגיות גדולות, והוריד לבדו את האבן מעל פי הבאר. כיצד ניתן להבין את הסיפור הזה באמת, ולא לפי ההתרשמות החיצונית המתקבלת מן הסיפור? לשם כך, נחזור על הסיפור הזה שוב מתחילתו, ונתבונן בו מן הצד הפנימי. 

וירא והנה באר בשדה“. באר – הוא מקום ממנו שואבים מים. שדה – הוא השם הכולל של השכינה הקדושה. השכינה הקדושה היא המדרגה הרוחנית אשר מספקת אור אלוקות לנשמות הזכאיות לכך, לנשמות הצדיקים, לנשמות אנשים שמזככים את עצמם, מטהרים את עצמם מזוהמת האהבה העצמית שלהם. וזוהי הבאר, הבאר אשר משקה את האור האלוקי לנשמות.

והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה” – מרמז על מה שאמרו חז”ל שהעולם קיים ששת אלפים שנה, וששת האלפים הללו מתחלקים לשלש: אלפיים הראשונים תוהו, אלפיים האמצעיים תורה, ואלפיים האחרונים ימות המשיח. א”כ, אלו הם שלשה עדרי צאן. כלומר, שלשה סוגים של נשמות שיושבים ומחכים להשקיית האור האלוקי שישקה אותם. צאן – מלשון יציאה לחוץ. מטעם שהנשמות יצאו ונבדלו מן הבורא להיות נבראים, לכן הנשמות מחכות שיושפע להם האור האלוקי, לרוות, לקבל רוויה ממימי האור העליון. 

אך, “האבן גדולה על פי הבאר“. האבן – מרמזת על הרצון לקבל של האדם, והאבן הזו חוסמת את פי הבאר שלא יוכלו הנשמות לקבל ולשתות לרוויה ממימי האור העליון. כי הרצון לקבל מפריד בינינו לבין השכינה הקדושה, באשר השכינה הקדושה מתוקנת עם רצון להשפיע, עם “ואהבת לרעך כמוך”, “ואהבת את ה’ אלוקיך”. ממילא הרצון לקבל מהווה חציצה שמחמתו לא נוכל לקבל את מימי האור העליון. האבן גם מרמזת על הבנה. זוהי צורה נוספת של הרצון לקבל. מלבד הצורה הבסיסית שהרצון לקבל רוצה לקבל הנאות, מלבד זאת יש את העניין שהרצון לקבל גם רוצה להבין כל דבר, כל פעולה. הוא רוצה להבין את התורה ואת הדת, הוא רוצה להבין את האלוקים, להבין בדיוק את מעשיו. הוא לא רוצה להאמין. הוא רוצה להבין. 

אומרת לנו התורה: “ונאספו שמה כל העדרים“. כלומר – כל הנשמות ביחד בכוחות משותפים. “וגללו את האבן מעל פי הבאר“. פירוש הדבר הוא כפי שאומר האר”י הקדוש, שבתחילה כל הנשמות היו נשמה אחת גדולה – נשמת אדם הראשון, ולאחר החטא, מכיוון שהוא חטא והתברר שהוא לא מסוגל לעמוד מול הכובד הגדול של האבן הזאת, לכן התחלקו כל הנשמות לשישים ריבוא חלקים, כאשר בכל חלק יש חלקיק של רצון לקבל שאיתו הנשמה מסוגלת להתמודד.

אבל, כדי להוריד את האבן מעל פי הבאר, ז”א שהשכינה הקדושה תתחיל להשפיע את אור האלוקות בקביעות ובזרימה שוטפת לנבראים, לשם כך צריך קיבוץ של כל הנשמות ביחד, שכל אחד ואחד עובד על הרצון לקבל הקטן שלו. פרוטה לפרוטה מצטרפת, כלומר, כל העבודה של כל נשמה ונשמה מצטרפת ביחד, עד שנהיית מסכת של עבודה אחת גדולה, שעל ידה אפשר להוריד את האבן הכללית מעל פי הבאר, ז”א, את השליטה של כללות הרצון לקבל ששולט על השכינה הקדושה. 

ועל כך מתפלא יעקב – למה אתם לא מורידים את האבן? והם עונים לו – “לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר“. זאת אומרת – אדם אחד לא יכול לשלוט על כללות הרצון לקבל, בכדי להוריד את החסימה מעל השכינה הקדושה שתוכל להאיר את מימי האור העליון. אפילו אדם הראשון לא יכול היה. וכל שכן כל נשמה ונשמה באופן פרטי. 

עודנו מדבר עמם ורחל באה עם הצאן אשר לאביה” – מי הם יעקב ורחל? יעקב – הוא מרכבה לבחינת קוב”ה. רחל – מצד נשמתה, היתה מרכבה לשכינה הקדושה. רחל מצד נשמתה כוללת את כל נשמות ישראל. א”כ, יעקב רואה את רחל באה, ורחל באה עם הצאן, כלומר – עם כללות הנשמות, והיא צריכה להמשיך מים בשביל הצאן, ז”א – לכללות הנשמות אשר איתה. א”כ, היא לא דומה לשאר הרועים. שאר הרועים, כל אחד ואחד הוא בחינה פרטית. בחינה פרטית באמת לא יכולה להתמודד עם האבן הזו, גם לא נצרכת להתמודד עם כללות האבן. אלא כל הרועים ביחד הם מהווים צורך להתמודד עם כללות האבן.

אבל רחל, שהיא מרכבה לשכינה הקדושה, היא בעצמה כלל ולא פרט, היא כוללת את כל הנשמות. מכיוון שיש לה לבדה צורך להוריד את כללות האבן, כללות הרצון לקבל, בכדי להשקות את כלל הנשמות אשר איתה, מכאן יעקב, שהוא מרכבה לבחינת קוב”ה, מקבל את הכח להוריד את האבן לבדו מעל הבאר. סיבת הדבר – קוב”ה שהוא העליון, כוחותיו אינם מוגבלים. אין דבר שאין בכוחו של העליון לעשות. אלא שהעליון לא יכול לפעול פעולה, או לא רוצה לפעול פעולה, שאין בה צורך מצד התחתונים. השי”ת מאיר את אורו לתחתונים לפי הצורך שלהם, לפי הביקוש שלהם. ולכן, כאשר רחל באה ואיתה כללות נשמות ישראל, היא מביאה עימה את הצורך הכללי. ממילא, יעקב, שהוא בחינת העליון, יכול להוריד את האבן לבדו, מטעם שכוחו של העליון הוא באמת בלתי מוגבל, כפי שאומר כאן רש”י, אבל הוא רק מחכה לצורך הנכון מצד התחתונים. 

וישק את צאן לבן אחי אמו” – יעקב משקה את כל הנשמות שכלולות ברחל אמנו. אנו גם רואים לאחר חורבן בית המקדש, המדרשים מספרים, שישראל יצאו לגלות ועברו דרך קבר רחל אמנו – “ורחל מבכה על בניה”. מה שמשמע מכללות המדרשים, ומהזוהר הקודש, שבאמת רחל כוללת את כללות נשמות הבנים, ולכן היא מבכה על הגלות של הבנים. 

וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך” (שם, פס’ י”א) – מי שמסתכל על התורה מצד חיצוניותה, רואה כאן לא יותר מאשר רומן. יעקב רואה את רחל, רוצה לעשות רושם – מוריד את האבן בבת אחת, אח”כ הוא מנשקה. מה יכול להיות רומנטי יותר מזה?! וכך גם המשך הסיפור, לאלו שמסתכלים על התורה לפי הפשט, זה פשוט נראה להם סיפור רומנטי, דרמה: יעקב עובד בשביל רחל, ולבן מרמה אותו ונותן לו את אחותה. בקיצור, יש פה דרמה שלמה שמעורבת בה פרשיית אהבים סוערת. 

אבל, מצד פנימיות התורה, לא מדובר כאן על עניינים גשמיים בכלל. אלא מדובר כאן על ענייני נשמות, על השפעת האור האלוקי לנשמות. השפעת האור האלוקי מותנית בהסרת החוצץ שבין הנשמות לבין השי”ת, והחוצץ הזה נקרא אבן שהוא הרצון לקבל. והנה כאשר מגיעה רחל שהיא מרכבה לשכינה הקדושה וכוללת את כל הנשמות, א”כ, יעקב, שהוא מרכבה לקוב”ה, לאור העליון, מרגיש את הצורך הכולל של רחל, ולכן הוא מוריד את האבן בבת אחת. כי הפעולות של העליון הן לפי הצורך של התחתונים. רחל היתה “יפת תואר ויפת מראה”, אומר הזה”ק: המושג יופי מרמז על אור החכמה האלוקית המאיר בכלי, כי זהו היופי הגדול ביותר שיש בבריאה, ההתממשות של רצון הבורא להטיב לנבראיו, אשר נעשית בחכמה נפלאה.

והנשיקה – מסמלת סוג של מגע, מגע רוחני שיש בין העליון לבין התחתון. ההשפעה והקשר הרוחני מכונה בשם נשיקה, אור וכלי של הבורא והנברא, “ישקני מנשיקות פיהו”. הנשיקה נעשית ע”י ב’ שפתיים, שהן ספירות נצח והוד, אור הנצחיות וההודאה עובר לכלי הנצחיות וההודאה.למשל, לגבי משה רבנו כתוב: “פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות” (במדבר, י”ב, ח’). מה הוא המגע של פה אל פה? של הפה של העליון מול הפה של התחתון? הפה של העליון מרמז על האור העליון, והפה של התחתון מרמז על הכלי שצריך לקבל אותו. “פה אל פה אדבר בו” – הרי צריך להיות כתוב מפה לאוזן? מה זה פה אל פה? פה מדבר לפה? אלא הפה מדבר והאוזן שומעת, הפה של העליון מדבר והאוזן של התחתון שומעת. ובאמת יש כאן עניין נשגב – זה מרמז על דביקות רוחא ברוחא של העליון והתחתון, שבא כתוצאה מהשתוות של התחתון לעליון. (תשס”ח).

כל נושאי הקורס

חזרה ל בראשית
Cart
  • No products in the cart.